אָדָם שֶׁמַּצִּיל עַל טוּמְאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל עַל טָהֳרָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלִּיטָּמֵא?

אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא, כפי שלמדנו לעיל מן האוכל נבילה, שהוא טהור לאחר שטבל, למרות שהטומאה בגופו — אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא?

מַה לִּכְלִי חֶרֶס – שֶׁכֵּן אֵין מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁמִּטַּמֵּא מִגַּבּוֹ!

ודוחים: מה לכלי חרס, דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו מלהיטמא, שכן אין כלי חרס מטמא מגבו, שאם נגעה טומאה מצידו החיצוני אינו נטמא, אלא רק מתוכו, תאמר באדם שמטמא מגבו, כשנגעה בו טומאה, ושמא לא יציל על טהרה שבלועה בתוכו מלהיטמא!

אַטּוּ אֲנַן מִגַּבּוֹ קָאָמְרִינַן? מִתּוֹכוֹ קָאָמְרִינַן!

ומשיבים: אטו אנן [וכי אנו] מגבו של כלי חרס קאמרינן [אמרנו, רצינו להוכיח]? והלא מתוכו קאמרינן [אמרנו], מתוכו של חרס רצינו להוכיח לתוכו של אדם, שכשם שתוכו של כלי חרס מציל על טהרה שבו מלהיטמא — כך תוכו של אדם יציל על טהרה שבו מלהיטמא.

אַדְּרַבָּה, כְּלִי חֶרֶס חָמוּר – שֶׁכֵּן מִטַּמֵּא מֵאֲוִירוֹ.

ומצד זה, אדרבה [גדולה מזו, להיפך], כלי חרס חמור יותר מאדם, שכן הוא מטמא מאוירו, כשהטומאה מצויה בחללו, גם בלא שתיגע בו הטומאה. ואילו אדם אינו נטמא מטומאה שנמצאת בחלל גופו (כגון בחלל פיו), אלא רק אם נגעה בו. ונמצא שהקל וחומר עומד בעינו.

אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דִּלְמַעְלָה, בָּלוּעַ דִּלְמַטָּה מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמַה לְּמַעְלָה שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עִיכּוּל – מַצִּיל, לְמַטָּה שֶׁעוֹשֶׂה עִיכּוּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור לבלוע של למעלה, שאדם מציל על טומאה שבלע דרך פיו מלטמא — ממה שאמרה התורה, שהאוכל נבילה טובל ונטהר למרות שחתיכת הנבילה מצויה בגופו. אבל בלוע של למטה, דבר שהוכנס לגופו דרך פי הטבעת, מנלן [מנין לנו] שאינו מטמא? ומשיבים, קל וחומר הוא: ומה למעלה, שאינו עושה עיכול — בכל זאת מציל מה שבלוע בו; למטה, שהוא מקום שעושה עיכול, שכבר נתעכלה שם הטומאה — אינו דין שהוא מציל? ודוחים: ומה קל וחומר יש כאן?

כְּלוּם עוֹשֶׂה עִיכּוּל לְמַטָּה אֶלָּא עַל יְדֵי מַעְלָה! אֲפִילּוּ הָכִי, עִיכּוּל דִּלְמַטָּה רַב.

כלום, כלומר, הרי אינו עושה עיכול (אינו מעוכל) למטה אלא על ידי הלעיסה והעיכול שמל מעלה! ומשיבים: אפילו הכי [כך], עיכול של למטה רב [גדול יותר] משל מעלה.

אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דְּאָדָם, בָּלוּעַ דִּבְהֵמָה מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמַה אָדָם שֶׁמְּטַמֵּא מֵחַיִּים – מַצִּיל בְּבָלוּעַ, בְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מֵחַיִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּצִּיל בְּבָלוּעַ?

ושואלים: אשכחן [מצאנו, איפוא] בלוע שבאדם שאינו מטמא, בלוע בבהמה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, קל וחומר: ומה אדם שהוא מטמא מחיים, שגם בחייו הוא מטמא, כגון זב ומצורע — מציל בבלוע, בהמה שאינה מטמאה מחיים, אלא רק כשהיא נבילה — אינו דין שתציל בבלוע?

מַה לְּאָדָם – שֶׁכֵּן צָרִיךְ שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע, תֹּאמַר בִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע!

ופורכים את הקל וחומר: מה לאדם, שיש בו צד קל, שכן צריך שהייה בבית המנוגע בצרעת כדי שייטמאו מלבושיו, ואינם נטמאים מיד כשנכנס לבית, תאמר בבהמה, שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע כדי לטמא כלים שעליה?

בְּהֵמָה דְּאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע, לְמַאי הִלְכְתָא – לְכֵלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ; אָדָם נַמִי לָא בָּעֵי,

ודוחים: בהמה שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לענין כלים שמונחים על גבה. ואולם לענין כלים שעל גביו, אדם נמי לא בעי [גם כן אינו צריך] שהייה כדי שייטמאו!

דִּתְנַן: הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו – הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבָּעוֹ – הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס; פַּת חִטִּים וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִים, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.

דתנן [ששנינו במשנה]: אדם הנכנס לבית המנוגע וכליו (בגדיו) מונחים על כתפיו, שאינו לבוש בהם, וסנדליו וטבעותיו מונחים בידיו — הוא והן טמאין מיד. אבל אם היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעו — הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס (חצי ככר לחם). ומדובר באכילת פרס מפת חטים ולא מפת שעורים, שהוא זמן ארוך יותר, וכן בשיעור הזמן שנצרך לאוכלה כשהוא מיסב (שוכב על צידו), ואוכל אותה בליפתן, יחד עם דברים שרגילים לאכול עם הפת.

אֲמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי, טוּמְאָה בְּלוּעָה תָּנֵינָא, טָהֳרָה בְּלוּעָה תָּנֵינָא!

אמר רבא: מדוע הוצרך רבה לומר דבר זה? והרי תרוייהו תננהי [את שני הדברים הללו כבר שנינו במשנה], טומאה בלועה תנינא [שנינו], וגם טהרה בלועה תנינא [שנינו]!

טוּמְאָה בְּלוּעָה – דִּתְנַן: בָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה – טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ, הֵקִיאָהּ – טְמֵאָה וְטִמְּאַתּוּ.

ומפרטים: טומאה בלועה — דתנן [ששנינו במשנה]: אדם שבלע טבעת טמאה בטומאת מת, ונטמא בשעה שבלע אותה — הרי זה טובל לטומאתו, ומיד אחר כך אוכל בתרומתו, למרות שהטבעת הטמאה במעיו, מפני שהיא בלועה. אם הקיאה את הטבעת הזו — הרי הטבעת עדיין טמאה, שלא נטהרה בטבילתו, ולכן חזרה וטמאתו כשיצאה מגופו.

טָהֳרָה בְּלוּעָה תָּנֵינָא – דִּתְנַן: בָּלַע טַבַּעַת טְהוֹרָה, וְנִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת, וְהִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְהֵקִיאָהּ – הֲרֵי הִיא כְּמָה שֶׁהָיְתָה!

וכן טהרה בלועה תנינא [שנינו] שאינה נטמאת, דתנן [ששנינו באותה משנה]: בלע טבעת טהורה, ונכנס לאהל המת ונטמא שבעת ימים, והזה (היזו עליו) ממי פרה אדומה ביום השלישי לטהרתו, ושנה, שחזרו והיזו עליו ביום השביעי, וטבל והקיאה — הרי היא טהורה כמה שהיתה, שלא נטמאה באוהל המת!

כִּי קָאָמַר רַבָּה – כְּגוֹן שֶׁבָּלַע שְׁתֵּי טַבָּעוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, דְּלָא מְטַמְּיָא לָהּ מִטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה.

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רבה שטומאה בלועה אינה מטמאת, וטהרה בלועה אינה נטמאת, אינו במקרה המפורש במשנה זו, אלא כגון שבלע שתי טבעות, אחת מהן טמאה ואחת טהורה, ובא כאן לחדש ולומר דלא מטמיא לה [שאינה מטמאת אותה], הטמאה לטהורה, למרות שנגעו זו בזו.