בָּעֵינָא פְּרָסוֹת, וְלֵיכָּא!

ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהיו פרסות, כפי שנאמר שם "וכל בהמה וכו' ושוסעת שסע שתי פרסות ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), וליכא [ואין כאן].

אֶלָּא מֵעַתָּה, קָלוּט בִּמְעֵי פָרָה לִיתְּסַר! הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״פַּרְסָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״.

ושואלים: אלא מעתה, שצריך שיהיו לו פרסות, עובר קלוט (שפרסותיו אינן שסועות לשתיים) שנמצא במעי פרה ליתסר [שייאסר]! ומשיבים: הא תנא דבי [הרי שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל כשיטת ר' שמעון בן יוחי: מה שנאמר שם "פרסה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), מלמד שעובר הנמצא במעי בהמה, שיש לו פרסה אחת, שאינה שסועה לשתים — מותר באכילה.

רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי אֲמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: אֵין מְמִירִין! הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּמַקִּישׁ תְּמוּרָה לְמַעֲשֵׂר; מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נוֹהֵג בְּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים – אַף תְּמוּרָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים.

רב שימי בר אשי אמר: לעולם יש להסביר כדקאמרת מעיקרא [כמו שאמרת מתחילה], שעובר הנמצא במעי פרה מותר מן הביטוי "בהמה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), שעובר קרוי "בהמה בבהמה". ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] לדרך זו, ממה ששנינו במשנה בתמורה: אין ממירין בעוברים, שאין דין תמורה בעוברים, למרות שגם שם נאמר "בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), על כך יש להשיב כי הא מני [זו, אותה משנה, כשיטת מי היא]? שיטת רבי שמעון היא, שמקיש (משוה) במקום אחר תמורה למעשר בהמה, לומר שדין תמורה שייך רק בדברים שנוהג בהם מעשר בהמה, ולשיטתו יש לומר גם: מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים, אלא רק בבעלי חיים שיכולים ללכת, שנאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב) — אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים.

וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁים, הָאוֹמֵר: ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – כּוּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: ״רֶגֶל שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שמשנה זו, שיטת ר' שמעון היא? דתנן [ששנינו] באותה משנה, אמר ר' יוסי: והלא במוקדשים, כלומר, כשמקדיש בדרך רגילה, האומר: "רגלה של בהמה זו עולה" — הרי כולה נעשית עולה. ואם כן, אף בתמורה, כשיאמר: "רגל של בהמה זו תחת בהמה זו" — תהא הבהמה כולה, ולא רק הרגל, תמורה תחתיה. ומדברים אלו משמע שגם התנא שר' יוסי חולק עליו מסכים עמו בהנחה הבסיסית, שבמוקדשים, כשאומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה.

לְמַאן קָא מְהַדַּר לֵיהּ? אִילֵימָא לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה – מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא, יָכוֹל הָאוֹמֵר: ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״, תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ – מִמֶּנּוּ קֹדֶשׁ, וְלֹא כּוּלּוֹ קֹדֶשׁ;

ויש לשאול: למאן קא מהדר ליה [למי הוא משיב] דברים אלו? כלומר, מי הוא התנא של המשנה, שעמו הוא דן? אילימא [אם תאמר] לר' מאיר ור' יהודה, מי אית להו האי סברא [האם יש להם, מקבלים הם סברה זו] במוקדשים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול האומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), ומכאן יש לדייק: מה שיתן ממנו יהיה קדש — ולא כולו יהיה קדש.

יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא; הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אֵבֶר שֶׁבָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה.

יכול יפדה אותו אבר שהוקדש, וכך תצא בהמה זו כולה לחולין? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — בהוייתה תהא, שאותו אבר ישאר בקדושתו. הא כיצד יש לנהוג? תמכר הבהמה לצרכי עולות, לאנשים שצריכים להקריב קרבן עולה, והם יקדישו אותה כולה לעולה, ודמיה שקיבל תמורתה יהיו חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקדיש, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִנַּיִן לָאוֹמֵר: ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — לרבות את כולה. ואם כן, למאן [למי] משיב ר' יוסי, שכשם שאם הקדיש אבר אחד חלה הקדושה על הבהמה כולה, כך אם המיר אבר של בהמת חולין בבהמת קדשים תהא בהמת החולין כולה תמורה?

לְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה – מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? אֶלָּא לָאו, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אי [אם] תאמר שהוא משיב לר' מאיר ור' יהודה — מי אית להו האי סברא [האם יש להם סברה זו] במוקדשים? והרי לשיטתם אין הקדושה חלה על כולה! אלא לאו [האם אינו] משיב לר' שמעון הסבור כן? ונמצא שר' שמעון הוא התנא של אותה משנה.

לָא, רַבִּי יוֹסֵי טַעְמָא דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

ודוחים: לא, יש לומר שהתנא של אותה משנה הוא ר' מאיר או ר' יהודה. ומה שטען ר' יוסי: והלא במוקדשים האומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה, אין זה משום שכך סבור גם התנא הראשון, אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר [את הטעם של עצמו הוא אומר], לשיטתו שלו, ואין מכאן ראיה לענייננו.

מתני׳ הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר, וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה.

בהמה המבכרת (העומדת ללדת את ולדה הראשון), המקשה לילד, ובעליה רוצה שלא תמות — מחתך אבר אבר מהעובר שבמעיה, ומשליך לכלבים, ואינו צריך לקבור כל אבר שחתך, כדין קדשים שאסורים בהנאה, לפי שאין הבכור קדוש בבכורה עד שיצא רובו מן הרחם. ואם יצא רובו של הוולד כאחד, וחתכו — הרי זה יקבר, משום שביציאת רובו חלה עליו קדושת הבכורה. והאם נפטרת מן הבכורה, שהוולד הבא שייוולד לה אינו בכור.

גמ׳ אִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְגוֹי, וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר – רַב הוּנָא אָמַר: קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במקרה זה: יצא שליש העובר חוץ לרחם אמו, ומכרו את השליש הזה לגוי, וחזר ויצא שליש אחר, ובכך יצא רובו — רב הונא אמר: ולד זה קדוש בבכורה, רבה אמר: אינו קדוש.

רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ – קָסָבַר: לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבֵּיהּ – אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – לָא כְּלוּם זַבֵּין.

ומסבירים את טעמיהם: רב הונא שאמר קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור שמתקדש כשיצא רובו — למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רוביה [שיצא לו רובו] — איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה [התגלה הדבר למפרע שמתחילה היה] קדוש, ולפיכך מאי דזבין [מה שמכר] לגוי — לא כלום זבין [מכר], שאינו יכול למכור דבר שאינו שלו.

רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ, קָסָבַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – שַׁפִּיר זַבֵּין.

ואילו רבה שאמר אינו קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור מכאן ולהבא הוא קדוש, רק משעה שיצא רובו, ולפיכך, מאי דזבין — שפיר זבין [מה שמכר לגוי מתחילה — יפה מכר], ונמצא שוולד זה פטור מבכורה, מפני החלק שנמכר לגוי.

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי דֶּרֶךְ רֶחֶם – רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים רב הונא ורבה לשיטותיהם]. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה זו: אם יצא שליש מן הבכור דרך דופן הרחם, בניתוח, ואחר כך יצאו שאר שני שלישי העובר דרך פתח רחם — רב הונא אמר: אינו קדוש בבכורה, רבה אמר: קדוש.

רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ – רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא קַמָּא לֵיתֵיהּ בָּרֶחֶם. רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ – רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא דֶּרֶךְ רֶחֶם נָפֵיק.

ומסבירים: רב הונא אמר: אינו קדוש — רב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור למפרע הוא קדוש, שלאחר שיצא רובו מתברר כי כשנולד נתקדש. ואולם במקרה זה רובא קמא ליתיה [הרוב הראשון לא היה בלידה] בדרך הרחם, והרי בכור שיצא שלא דרך פתח הרחם אינו קדוש בבכורה. ואילו רבה אמר: קדוש — רבה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור מכאן ולהבא קדוש, משייוולד רובו. והרי במקרה זה, כשיצא רובא [הרוב] — דרך פתח הרחם נפיק [יצא].

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא, מִשּׁוּם דִּלְקוּלָּא, אֲבָל בְּהַךְ דִּלְחוּמְרָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבָּה.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים. דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו], שיצא שליש ומכרהו לגוי, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רב הונא שלמפרע הוא קדוש, משום שאם היינו אומרים מכאן ולהבא הוא קדוש, נמצא דלקולא [שהוא מקל], שהוא פוטרו מן הבכורה. אבל בהך [בזו], שיצא שליש דרך דופן, דלחומרא [שהוא להחמיר], שאם נאמר כדברי רבה, שמכאן ולהבא הוא קדוש, הריהו מחייבו בבכורה — אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] רב הונא לרבה.