בְּאִבֶּיהָ – אֲסוּרָה מִשּׁוּם ״הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״.

באביה, בעוד היא מחוברת לקרקע — אסורה התולעת שבה משום "השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא), כיון ששרצה בעוד הקישות מחוברת לארץ.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּתָנֵי חֲדָא: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא אֶת הַזִּיזִין שֶׁבָּעֲדָשִׁים, וְאֶת הַיַּתּוּשִׁים שֶׁבַּכְּלִיסִים, וְתוֹלַעַת שֶׁבַּתְּמָרִים וְשֶׁבַּגְּרוֹגָרוֹת; וְתַנְיָא אִידָךְ: ״כָּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת תּוֹלַעַת שֶׁבְּעִיקְּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקְּרֵי גְפָנִים.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה שנראה כסתירה לכאורה בין שתי ברייתות, דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: "השרץ השורץ על הארץ" — להוציא את הזיזין (מיני חרקים) שמצויים בעדשים, ואת היתושים שנמצאים בכליסים (מין קטניות), ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות (תמרים יבשות), שהם מותרים, מפני שאינם שורצים בארץ. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "כל השרץ השורץ על הארץ", "כל" — לרבות תולעת שנמצאת בעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, שגם היא אסורה.

מַאי לָאו, אִידִי וְאִידִי בְּפֵירָא, וְהָא – בְּאִבֶּיהָ, וְהָא – שֶׁלֹּא בְּאִבֶּיהָ?

מאי לאו [האם לא], אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת הנמצאת בפירא [בתוך הפרי], והא [וברייתא זו], שאסרה תולעת בזיתים ובגפנים, עוסקת כשהתליעה באביה, כשהפרי צומח ומחובר לקרקע, והא [וזו] שהתירה זיזים שבעדשים, עוסקת כשהתליעה שלא באביה, אלא לאחר שנתלשו. ומכאן סיוע לדברי שמואל, שקישות שהתליעה באביה אסורה?

לָא, אִידִי וְאִידִי בְּאִבֶּיהָ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא – בְּפֵירָא, הָא – בְּאִילָנָא גּוּפָא.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת שהתליעה באביה, בעוד הפרי מחובר, ולא קשיא [ואינו קשה]: הא בפירא [זו שמתירה, עוסקת בתולעת שגדלה בפרי], וגם כשהוא מחובר, שלא כדברי שמואל שאוסר, הא באילנא גופא [וזו האוסרת, עוסקת בתולעת הגדלה בגוף האילן].

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: תּוֹלַעַת שֶׁבְּעִיקְּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקְּרֵי גְפָנִים, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך], דקתני [שהוא שונה] תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, כלומר, בגזע עץ הזית או הגפן. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: פָּרְשָׁה וּמֵתָה, מַהוּ? מִקְצָתָהּ, מַהוּ? לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מַהוּ? תֵּיקוּ.

ממה ששנינו לעיל נמצא שלכל הדעות, תולעת שנוצרה בפרי כשהוא תלוש, ולא פרשה ממנו לארץ — מותרת, ואין בה משום "שרץ השורץ על הארץ". ובפרטי עניין זה בעי [שאל] רב יוסף: אם פרשה התולעת מן הפרי ומתה מיד, קודם שהספיקה לרחוש על הארץ, מהו דינה, האם היא מותרת? אם פירשה מקצתה, מהו? אם פירשה לאויר העולם ולא נפלה לארץ, מהו? כל השאלות הללו לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: לְגַג תְּמָרָה, מַהוּ? לְגַג גַּרְעִינָתָהּ, מַהוּ? מִתְּמָרָה לִתְמָרָה, מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: תולעת שנוצרה בתוך תמרה, וטיפסה ועלתה לגג (החלק העליון) של התמרה, מהו? האם היא נחשבת כרוחשת על דבר אחר, ואסורה משום "שרץ השורץ על הארץ", או שמא היא נחשבת כמצויה במקום גידולה ומותרת? ואם תאמר שגג התמרה אינו נחשב מקום גידולה, עלתה התולעת לגג גרעינתה של התמרה, מהו? האם גם זה בכלל מקום גידולה, או לא? לא טיפסה התולעת לגג התמרה, אלא יצאה מתמרה לתמרה אחרת שהיתה דבוקה לה, מהו? שאלות אלה לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: קוּקְיַאנֵי אֲסִירִי, מַאי טַעְמָא – מֵעָלְמָא אָתוּ.

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני, תולעים שיש באיברים הפנימיים של בהמות, כגון בריאה ובכבד — אסירי [אסורות] באכילה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעלמא אתו [מבחוץ באו], שבלעה אותן, וכבר נאסרו קודם לכן משום "שרץ השורץ על הארץ".

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: אִי מֵעָלְמָא אָתוּ, לִישְׁתַּכְּחוּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרֵיעִי!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אי מעלמא אתו [אם מבחוץ הן באות], שבלעה אותם — לישתכחו [שיימצאו] גם בדרך בית הריעי, במערכת העיכול. ומאחר שלא נמצאו במערכת העיכול אלא בכבד או בריאה, משמע שנוצרו בתוך הבהמה, ואין הם שרץ הארץ!

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: קוּקְיַאנֵי שָׁרוּ, מַאי טַעְמָא – מִינֵּיהּ גָּבְלִי. אֲמַר רַב אַשִׁי: פְּשִׁיטָא, דְּאִי מֵעָלְמָא קָא אָתוּ – לִישְׁתַּכְּחוּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרֵיעִי!

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני שרו [מותרות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מיניה גבלי [ממנה הם נוצרים]. אמר רב אשי: פשיטא [פשוט] שכן הוא, דאי מעלמא קא אתו [שאם מהעולם, מהחוץ הן באות] — לישתכחו [שיימצאו] דרך בית הריעי!

וְהִלְכְתָא: קוּקְיַאנֵי אֲסִירִי, מַאי טַעְמָא? מֵינָם נָיֵים, וְעָיְילִי לֵיהּ בְּאוּסְיֵיהּ תּוֹלָעִים. דַּרְנֵי דְּבִשְׂרָא – אֲסִירִי, דְּכַוְורֵי – שַׁרְיָין.

ומסכמים, והלכתא [והלכה]: קוקיאני אסירי [אסורות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה [ישנה הבהמה ונכנסות בחוטמה] התולעים, ומשם עוברים לאיבריה הפנימיים, שלא דרך מערכת העיכול. דרני דבשרא [תולעים שנמצאות בבשר] הבהמה, בין העור לבשר — אסירי [אסורות], דכוורי [אלו שנמצאות בדגים] — שריין [מותרות].

אֲמַר לָהּ רָבִינָא לְאִימֵּיהּ: אַבְלַע לִי וַאֲנָא אֵיכוּל. אֲמַר לֵיהּ רַב מְשָׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא לְרָבִינָא: מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: ״וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַדְּרָנִים שֶׁבַּבְּהֵמָה?

וכן מסופר, אמר לה רבינא לאימיה [לאמו]: אבלע לי ואנא איכול [הבליעי לי את התולעים שבדגים, שלא אראה אותן, שנפשי קצה בדבר, ואני אוכל] את הדגים. אמר ליה [לו] רב משרשיא בריה [בנו] של רב אחא לרבינא שנהג כן: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: "ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא) — לרבות את הדרנים (התולעים) שבבהמה, שהם אסורים! מדוע אלו שבדגים מותרות?

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הָשְׁתָּא?! בְּהֵמָה – בִּשְׁחִיטָה הוּא דְּמִשְׁתַּרְיָא; וְהָנֵי, מִדְּלָא קָא מְהַנְּיָא לְהוּ שְׁחִיטָה – בְּאִיסּוּרַיְיהוּ קַיְּימָן. אֲבָל דָּגִים – בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא מִישְׁתְּרִי, וְהָנֵי כִּי קָא גָּבְלָן – בְּהֶיתֵּרָא קָא גָּבְלָן.

אמר ליה [לו]: הכי השתא [כך אתה משווה]? בהמה — רק בשחיטה הוא דמשתריא [שנעשית מותרת], וקודם לכן הריהי בכלל איסור אבר מן החי, היא וכל מה שגדל בגופה. והני, מדלא קא מהניא להו [ואלה, התולעים שבה, מכיון שאין מועילה להן] השחיטה, שהרי יש להן חיים לעצמן — באיסורייהו קיימן [באיסורן הן עומדות]. אבל דגים — באסיפה בעלמא מישתרי [באסיפה בלבד הם מותרים], ואין בהם איסור אבר מן החי, והני כי קא גבלן [ותולעים אלה, כאשר הן נוצרות בתוכם] — בהיתרא קא גבלן [בהיתר הם נוצרות].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן״ – זֶה נָחָשׁ, ״כֹּל״ – לְרַבּוֹת הַשִּׁילְשׁוּל וְאֶת הַדּוֹמֶה לְשִׁילְשׁוּל, ״עַל אַרְבַּע״ – זֶה עַקְרָב, ״כֹּל הוֹלֵךְ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַחִיפּוּשִׁית וְאֶת הַדּוֹמֶה לְחִיפּוּשִׁית, ״מַרְבֵּה רַגְלַיִם״ – זֶה נָדָל, ״עַד כָּל״ – לְרַבּוֹת אֶת הַדּוֹמֶה וְאֶת הַדּוֹמֶה לַדּוֹמֶה.

תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מב), "הולך על גחון" — זה נחש, "כל הולך על גחון" — לרבות השילשול ואת הדומה לשילשול, "על ארבע" — זה עקרב, "כל הולך על ארבע" — לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית, "מרבה רגלים" — זה נדל, "עד כל מרבה רגלים" — לרבות את הדומה לנדל, ואת הדומה לדומה.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית אוֹמֵר: לִוְיָתָן – דָּג טָהוֹר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים״, ״תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ״, ״אֲפִיקֵי מָגִנִּים״ – אֵלּוּ קַשְׂקַשִּׂים שֶׁבּוֹ, ״תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ״ – אֵלּוּ סְנַפִּירִין שֶׁפּוֹרֵחַ בָּהֶן. הדרן עלך אלו טרפות

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן שנזכר בכתובים — דג טהור הוא, שנאמר בו: "גאוה אפיקי מגנים" (איוב מא, ז), וכן נאמר בו: "תחתיו חדודי חרש" (שם, כב); "אפיקי מגנים" — אלו קשקשים שבו, שמגינים עליו כמו שריון, "תחתיו חדודי חרש" — אלו סנפירין שפורח (ששט) בהן,