אָקוּנָס, וְאָפוּנָס, כְּסַפְתִּיאָס, וְאַכְסַפְטִיאָס, וְאָטוּנָס – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

הדגים הקרויים אקונס, ואפונס, כספתיאס, ואכספטיאס, ואטונס — הרי זה מותר.

תְּנַן הָתָם: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת; יֵשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת וְיֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר – דָּג טָהוֹר, יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – דָּג טָמֵא.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדה: כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. יש לו קשקשת ויש לו סנפיר — הרי זה דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת — דג טמא.

מִכְּדֵי אַקַּשְׂקֶשֶׂת קָא סָמְכִינַן, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא כְּתַב סְנַפִּיר, הֲוָה אָמִינָא: מַאי קַשְׂקֶשֶׂת – סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא, כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

ושואלים: מכדי [הואיל] ורק על קשקשת קא סמכינן [אנו סומכים] להכשיר דג שבא לפנינו, שהרי כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, אבל סנפיר לבד יש גם בדג טמא, אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] קשקשת כסימן טהרה, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר כלל! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] קשקשת ולא כתב [ולא היתה כותבת] סנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קשקשת? לא אותם קשקשים הקבועים בו, אלא סנפיר שהוא שט בו, והייתי מכשיר אפילו דג טמא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] סנפיר וקשקשת, כדי שלא יבואו לידי טעות.

וְהָשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מִמַּאי דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״; וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר!

ושואלים: והשתא דכתב רחמנא [והרי גם עכשיו שכתבה התורה] סנפיר וקשקשת, ממאי [ממה, מנין] אנו יודעים שקשקשת לבושא [לבוש] הדג הוא, ולא מה שהוא שט בו — ממה דכתיב [שנאמר] במקום אחר: "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה); ואם כן חוזרת השאלה: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק קשקשת, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר, שהרי אנו יודעים מהי קשקשת, ואין חשש שנבוא לידי טעות, לומר שקשקשת היא סנפיר!

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְכֵן תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), והרחיב גם במקום שניתן היה לכאורה לצמצם.

תָּנוּ רַבָּנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי: אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ; וּמִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי: אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְלָמָּה שְׁנָאָן? לַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

ובענין הדגים הטהורים והטמאים, תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (ויקרא יא, ט), ואחר כך נאמר: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... לא תאכלו" (שם י— יא). ויש לשאול: מדוע הוצרכנו לשניהם? והרי ממשמע שנאמר: אכול את שיש לו סנפיר וקשקשת, שומע אני ממילא: אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר: אל תאכל את שאין לו סנפיר וקשקשת, שומע אני: אכול את שיש לו, ולמה שנאן? לעבור עליו, על אכילת דג טמא, באיסור עשה ואיסור לא תעשה. ודנים במקרים בהם מותר לאכול דגים או שאר שרצי מים.

״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל, הוֹאִיל וְהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ וְהִתִּיר בִּסְתָם; מַה כְּשֶׁהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ – לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים, אַף כְּשֶׁהִתִּיר בִּסְתָם – לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים; מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״.

נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם ט), ויש לשאול: "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר? מה בא ללמד? ומסבירים: שלולא כתוב זה יכול היית לומר: הואיל והתיר הכתוב בפסוק אחד שרצי מים (שאין להם סנפיר וקשקשת) במפורש, והתיר אותם בפסוק אחר בסתם, שלא בצורה מפורשת (וכפי שיבואר להלן), אם כן יש ללמוד מזה על זה: מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא את אלה שנמצאים במים שבכלים, כמבואר להלן, אף כשהתיר בסתם — לא התיר אלא בכלים. ואם כן מנין לרבות ולהתיר גם בורות שיחין (חפירות מאורכות) ומערות, ששוחה ושותה מהן מים, ואינו נמנע מלשתותם עם השרצים שבתוכם? תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים", להתיר גם אלו שבבורות שיחין ומערות.

הֵיכָן הִתִּיר בְּכֵלִים? דִּכְתִיב: ״אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״ וגו׳ – בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא דְּכִי אִית לֵיהּ אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוּל; הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ אֱכוֹל.

ואומרים: היכן התיר בכלים? דכתיב [שנאמר]: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם), ודי היה לומר: "במים", ומדוע נאמר "בימים ובנחלים"? לומר: דווקא בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה [שכאשר יש לו] סנפיר וקשקשת אכול אותו, דלית ליה לא תיכול [שאין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל] אותו, הא [אבל] זה שנמצא במים שבכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סנפיר וקשקשת אכול.

אֵימָא: בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא תֵּיכוּל! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם״, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים – דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוּל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ אֱכוֹל.

ושואלים, אימא [אמור] ודייק להיפך: דווקא בימים ובנחלים — אם יש לו סנפיר וקשקשת תאכל, אבל בכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו] סימנים אלה לא תיכול [אל תאכל]! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר] בהמשך: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וכו' לא תאכלו" (שם י— יא), לומר: בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול [שאם אין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל], הא [אבל] בכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סימנים אלה אכול. ושואלים: ומדוע הוצרכנו לכתוב "תאכלו מכל אשר במים" להתיר שרצי מים שבבורות שיחין ומערות?

וְאֵימָא: ״בַּמָּיִם״ – כְּלָל, ״בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים״ – פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט: יַמִּים וּנְחָלִים – אִין, נְעִיצִין וַחֲרִיצִין – לָא!

ואימא [ואמור] ודרוש כך: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים", "את זה תאכלו מכל אשר במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, בימים ונחלים — אין [כן], אכול רק את שיש לו סנפיר וקשקשת, אבל בכל מים אחרים, כגון אלו המצויים בנעיצין וחריצין, בברכות ותעלות, וכן בבורות שיחין ומערות — לא נאמרה מצוה זו, אלא מותר אתה לאכול גם את אלו שאין להם סנפיר וקשקשת!

״בַּמַּיִם״ – חָזַר וְכָלַל.

ומשיבים: מה שנאמר שוב "במים" בפסוק זה, לפני "בימים ובנחלים" — חזר וכלל, ויש כאן כלל ("מים") ופרט ("בימים ובנחלים") וכלל ("מים"), ולפי כללי מדרש ההלכה, בכלל ופרט וכלל — לא רק הפרט המפורש נאסר, אלא כל שהוא כעין הפרט, ואם כן כל מים שנמצאים בקרקע בכלל זה, משום כך הוצרך הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" — כדי להתיר את אלה הנמצאים בבורות שיחין ומערות (ולא בנעיצין וחריצין).

הָנֵי תְּרֵי כְּלָלֵי דִּסְמִיכִי לַהֲדָדֵי נִינְהוּ! אֲמַר רָבִינָא כִּדְאָמְרִי בְּמַעַרְבָא: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְלָלוֹת הַסְּמוּכִין זֶה לָזֶה,

ושואלים: וכיצד אתה דורש פסוק זה בדרך כלל ופרט וכלל? והלא הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו [אלה שני כללים שסמוכים זה לזה הם], ש"במים" השני נאמר גם כן לפני הפרט "בימים ובנחלים", ואם יש כאן כלל וכלל ופרט! אמר רבינא, כדאמרי במערבא [כמו שאומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה, אם יש פרט סמוך להם —