מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְאוֹסוּפֵי הוּא דְּאָתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב דָּאָה, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב רָאָה וְלָא כְּתִיב דָּאָה? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: מִין רָאָה וְדָאָה – אַחַת הִיא.

מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי מה שנאמר ברשימת העופות הטמאים שבמשנה תורה (ספר דברים) לאוסופי הוא דאתא [להוסיף על זו שבויקרא הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] דאה (ויקרא יא, יד) ומאי שנא הכא דכתיב [ומה שונה כאן, במשנה תורה, שכתוב] ראה (דברים יד, יג), ולא כתיב [ולא כתוב] דאה? אלא שמע מינה [למד מכאן]: מין ראה ודאה אחת היא.

וְאַכַּתִּי עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה הָווּ! אֲמַר אַבַּיֵי: כְּשֵׁם שֶׁרָאָה וְדָאָה אַחַת הִיא, כָּךְ אַיָּה וְדַיָּה – אַחַת הִיא; דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ תַּרְתֵּי אִינּוּן, מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְאוֹסוּפֵי הוּא דְּאָתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: אַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] עשרים וחמשה הוו [הם], ולא עשרים וארבעה כפי שאמר רב חסדא בשם רב! אמר אביי: כשם שראה ודאה אחת היא, כך איה ודיה שנזכרה במשנה תורה בלבד — אחת היא. דאי סלקא דעתך תרתי אינון [שאם עולה על דעתך ששתים הן], מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי מה שנאמר במשנה תורה לאוסופי הוא דאתא [להוסיף על זו שבויקרא הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] "למינה" על איה (ויקרא יא, יד), שהכתוב בא לאסור עופות נוספים ממין האיה, ומאי שנא התם דכתיב [ומה שונה שם, במשנה תורה, שכתוב] "למינה" על דיה (דברים יד, יג), לאן נעלם מין האיה? אלא שמע מינה [למד מכאן]: איה ודיה אחת היא.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא, לָמָּה לֵיהּ לְמִיכְתַּב אַיָּה וְדַיָּה? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי אַיָּה, דַּיָּה לָמָּה נֶאֶמְרָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלוֹק, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה קוֹרֵא אַיָּה וְהוּא קוֹרֵא דַּיָּה, אַתָּה קוֹרֵא דַּיָּה וְהוּא קוֹרֵא אַיָּה, לְכָךְ כָּתַב בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה: ״וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ״.

ושואלים: וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא, למה ליה למיכתב [למה לו לכתוב] גם איה וגם דיה? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], רבי אומר: איה ודיה עוף אחד הן, ואם כן לכאורה, אקרא אני רק איה, ודי לי בכך כדי לאוסרה, דיה למה נאמרה? כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא תהא אתה קורא אותה איה, והוא, אדם אחר, קורא אותה דיה, ורוצה להכשירה. וכן להיפך, אם היה כתוב רק דיה, שלא תהא אתה קורא אותה דיה והוא קורא אותה איה ומכשירה — לכך כתב במשנה תורה: "והראה ואת האיה והדיה למינה" (דברים יד, יג), לומר שכל הקרוי באחד משמות אלו — אסור. ונמצא שלשיטת רב חסדא בשם רב, שעשרים וארבעה עופות טמאים יש בתורה, דאה וראה אחת הן, וכן איה ודיה, ולא נוסף במשנה תורה עוף על אלו שבויקרא.

מֵיתִיבֵי: לָמָּה נִשְׁנוּ בִּבְהֵמָה – מִפְּנֵי הַשְּׁסוּעָה, וּבְעוֹפוֹת – מִפְּנֵי הָרָאָה; מַאי לָאו, מִדִּבְהֵמָה דְּהָתָם לְאוֹסוּפֵי, עוֹפוֹת נַמִי לְאוֹסוּפֵי? לָא, הָתָם – לְאוֹסוּפֵי, הָכָא – לְפָרוּשֵׁי.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: למה חזרו ונשנו בעלי החיים הטמאים במשנה תורה אחר שכבר הוזכרו בספר ויקרא? בבהמה נשנו מפני השסועה שנוספה שם (דברים יד, ז), ולא נזכרה בויקרא, ובעופות — מפני הראה. מאי לאו [האם לא], ממה שבהמה שנזכרת התם [שם] במשנה תורה — לאוסופי [באה להוסיף] עוד מין אחד, נלמד כי בעופות נמי [גם כן] — לאוסופי [להוסיף] מין חדש באו? ודוחים: לא, התם לאוסופי [שם, בבהמה, באה כדי להוסיף], הכא לפרושי [כאן בעופות, כדי לפרש].

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: רָאָה – זוֹ אַיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רָאָה – שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה״. תָּנָא: עוֹמֶדֶת בְּבָבֶל וְרוֹאָה נְבֵלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ופליגא [וחלוקה דעה זו], שדאה וראה אחת היא, ואיה ודיה אחת היא, על ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: ראה זו איה, ולמה נקרא שמה ראה? מפני שרואה ביותר, וכן הוא אומר "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה" (איוב כח, ז), שאפילו איה שראייתה טובה ביותר אינה מכירה אותו. וכן תנא [שנה החכם]: הראה עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. ודנים בדברי ר' אבהו.

מִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה – מִכְּלָל דְּדָאָה לָאו הַיְינוּ רָאָה; מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְאוֹסוּפֵי הוּא דְּאָתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב דָּאָה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא כְּתִיב דָּאָה? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: דָּאָה וְרָאָה וְאַיָּה – אַחַת הִיא.

מכיון שראה היינו [היא] איה, מכלל הדברים צריך אתה לומר שדאה לאו היינו [אין היא] ראה, כפי שהסברנו לדעת רב חסדא בשם רב. ואולם, מכדי [הואיל] ומה שנאמר במשנה תורה לאוסופי הוא דאתא [להוסיף הוא שבא], מאי שנא הכא דכתיב [מה שונה כאן, בויקרא, שכתוב] דאה, ומאי שנא התם דלא כתיב [ומה שונה שם, במשנה תורה, שלא כתוב] דאה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שמדובר באותו עוף? ואם כן בהכרח צריך אתה לומר כי לדעת ר' אבהו דאה וראה ואיה — אחת היא. ועוד, מכיון שלדברי ר' אבהו

וּמִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה – מִכְּלָל דְּדַיָּה לָאו הַיְינוּ אַיָּה, מַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא כְּתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה אֶלָּא אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: דָּאָה וְרָאָה, דַּיָּה וְאַיָּה – אַחַת הִיא.

ראה היינו [היא] איה, מכלל הדברים צריך אתה לומר לכאורה, שדיה לאו היינו [אין היא] איה. ואולם, הואיל ומה שנאמר במשנה תורה בא להוסיף על הנאמר בויקרא, מאי שנא התם דכתיב [מה שונה שם, בויקרא, שכתוב] "למינהו" על איה, ומאי שנא הכא דלא כתיב [ומה שונה כאן במשנה תורה שלא כתוב] "למינהו" על איה, אלא על דיה? לאן נעלם מינה של האיה? אלא בא הדבר ללמדנו שאיה ודיה אחת היא. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת ר' אבהו דאה וראה דיה ואיה — אחת היא, שכל אלה הם שמות שונים של מין עוף אחד. ונמצא שלשיטת ר' אבהו יש עשרים ושלושה עופות טמאים, ולא עשרים וארבעה כשיטת רב.

תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ בַּמִּזְרָח, וְכוּלָּן מִין אַיָּה הֵן. תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: שְׁבַע מֵאוֹת מִינֵי דָגִים הֵן, וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִינֵי חֲגָבִים, וּלְעוֹפוֹת אֵין מִסְפָּר. עוֹפוֹת, עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה הָווּ! אֶלָּא: וּלְעוֹפוֹת טְהוֹרִים אֵין מִסְפָּר.

בענין מה שאמרה התורה "האיה למינה" (ויקרא יא, יד) תניא [שנויה ברייתא], איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני [שנה] אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו: שבע מאות מיני דגים טמאים הן, ושמונה מאות מיני חגבים טמאים הם, ולעופות אין מספר. ותמהים: עופות טמאים, הלא עשרים וארבע הוו [הם] שהוזכרו בתורה! אלא: ולעופות טהורים אין מספר.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרוּבָּה מִן הַטְּהוֹרוֹת – לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה; גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעוֹפוֹת טְהוֹרִין מְרוּבִּין עַל הַטְּמֵאִין – לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּמֵאִין.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה במיניה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה את רשימת הבהמות הטהורות — לומר שכל השאר טמאות. ומן הצד השני, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רבי בדבריו אלה? ומשיבים: כדברי רב הונא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא אמר רב משום (בשם) ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, את המועט ולא את המרובה, שמן התורה אנו למדים דבר זה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹף טָהוֹר נֶאֱכָל בְּמָסוֹרֶת. נֶאֱמָן הַצַּיָּיד לוֹמַר: עוֹף זֶה טָהוֹר מָסַר לִי רַבִּי. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.

אמר ר' יצחק: עוף טהור נאכל (מותר באכילה) במסורת, בלא לבדוק בסימנים שהוא טהור. וכן נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור, שכך מסר לי אודותיו רבי. אמר ר' יוחנן: והוא שרבו בקי בהן מכיר את העופות הטמאים, ובשמותיהן.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: רַבּוֹ חָכָם, אוֹ רַבּוֹ צַיָּיד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבּוֹ צַיָּיד – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבּוֹ חָכָם, בִּשְׁלָמָא שְׁמַיְיהוּ – גְּמִיר לְהוּ, אֶלָּא אִינְהוּ – מִי יָדַע לְהוּ? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינָּהּ: רַבּוֹ צַיָּיד, שְׁמַע מִינָּהּ.

בעי [שאל] ר' זירא: האם מדובר ברבו שהיה חכם בתורה, או רבו הצייד, שלימדו לצוד? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, שאמר ר' יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] רבו הצייד — שפיר [יפה], אלא אי אמרת [אם אתה אומר] רבו החכם, בשלמא שמייהו [נניח שמותיהם] — גמיר להו [הוא למד אותם], אלא אינהו [אותם עצמם] מי ידע להו [האם הוא יודע אותם], הרי אינו צייד! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: רבו הצייד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין בֵּיצִים מִן הַגּוֹיִם בְּכָל מָקוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לֹא מִשּׁוּם נְבֵלוֹת וְלֹא מִשּׁוּם טְרֵפוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לוקחין (קונים) ביצים מן הגוים בכל מקום, ואין חוששין בהם לא משום ביצי נבלות, שמא נמצאו בתוך מעיה של תרנגולת נבילה (שמתה שלא על ידי שחיטה כשרה) והן אסורות, ולא משום ביצי טרפות שהן אסורות, מפני שהן מיעוט, שאין חוששים לו.

וְדִילְמָא דְּעוֹף טָמֵא נִינְהוּ! אֲמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, בְּאוֹמֵר: ״שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי טָהוֹר״. וְלֵימָא: ״שֶׁל עוֹף טָהוֹר״! אִי הָכִי, אִית לֵיהּ לְאִישְׁתַּמּוּטֵי.

ושואלים: ודילמא [ושמא] של עוף טמא נינהו [הם]! אמר אבוה [אביו] של שמואל: מדובר כאן באופן שאומר הגוי שהן של עוף פלוני, ואנו יודעים שהוא טהור. ושואלים: אם אתה סומך עליו, מדוע צריך שיזכיר את שם העוף? ולימא [ושיאמר]: רק שהן של עוף טהור! ומשיבים: אי הכי [אם כך] שאין צורך שיזכיר את שם העוף, הרי אם הוא רוצה לשקר אית ליה לאישתמוטי [יש לו אפשרות להשתמט] ולומר: אף על פי שאין אתה מכיר שהוא מעוף טהור פלוני, הרי הוא מעוף טהור אחר. אבל כשהוא מזכיר את שם העוף — ניתן להשוות את הביצים שהוא מוכר לביצים של אותו עוף, ולגלות את התרמית ולכן הוא חושש לשקר. ושואלים: ומדוע להסתמך על הגוי?

וְלִבְדּוֹק בְּסִימָנִין! דְּתַנְיָא: כְּסִימָנֵי בֵיצִים – כָּךְ סִימָנֵי דָגִים. סִימָנֵי דָגִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת אֲמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא אֵימָא: כָּךְ סִימָנֵי

ולבדוק [ושיבדוק] בסימנין, דתניא [ששנויה ברייתא]: כסימני ביצים טהורות — כך סימני דגים! ותחילה תוהים: סימני דגים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הלא סנפיר וקשקשת אמר רחמנא [אמרה התורה], שהם סימני הדגים (ויקרא יא, ט)! אלא אימא [אמור]: כך סימני