וְלֵילַף מֵעוֹרֵב: מָה הָתָם – תְּרֵי לָא, אַף כָּל תְּרֵי לָא! אִם כֵּן, פֶּרֶס וְעָזְנִיָּה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי? הָשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי – לָא אָכְלִינַן, דְּאִית לֵיהּ חַד מִיבָּעֲיָא?

ושואלים: ולילף [ונלמד] מעורב שנזכר ברשימת העופות הטמאים: מה התם [שם] תרי לא [בשני סימנים בלבד אינו] טהור, אף כל עוף שיש בו תרי [שני סימנים] לא טהור! ומשיבים: אם כן, פרס ועזניה שיש בהם רק סימן אחד של טהרה, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טמאים, למה לי? השתא דאית ליה תרי לא אכלינן [עכשיו, הרי עורב שיש לו שני סימני טהרה אין אנו אוכלים], פרס ועזניה דאית ליה חד מיבעיא [שיש לו רק סימן אחד נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא מכאן שעוף שיש בו שני סימני טהרה — טהור, חוץ מעורב שנאמר במפורש שהוא טמא.

וְנִיגְמַר מִפֶּרֶס וְעָזְנִיָּה! אִם כֵּן, נֶשֶׁר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי? הָשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ חַד – לָא אָכְלִינַן, דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל מִיבָּעֲיָא? אֶלָּא: נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל – הוּא דְּלָא תֵּיכוּל, הָא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.

ושואלים: וניגמר [ונלמד] מפרס ועזניה שכל עוף שיש בו רק סימן אחד של טהרה טמא! ומשיבים: אם כן, נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהוא טמא, למה לי? השתא דאית ליה חד [עכשיו, פרס ועזניה שיש לו סימן אחד] לא אכלינן [אין אנו אוכלים], דלית ליה כלל מיבעיא [נשר שאין לו כלל סימני טהרה נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא לכך הוזכר נשר — כדי ללמד: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימני טהרה — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא דאית ליה חד [אבל עוף שיש לו סימן טהרה אחד] — אכול.

וְאֶלָּא, טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא נֶשֶׁר, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמִינָא: לֵילַף מִפֶּרֶס וְעָזְנִיָּה? הֲוָה לֵיהּ פֶּרֶס וְעָזְנִיָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וּשְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין!

ושואלים: ואלא לפי זה, טעמא [הטעם], דווקא משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] נשר אתה למד כן, הא לאו הכי [הרי אם לא כן] הוה אמינא [הייתי אומר]: לילף [נלמד] מפרס ועזניה, שעוף הבא לפנינו בסימן אחד טמא? וכיצד היינו אומרים כן? והרי הוה ליה [הרי הם] פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד, ששניהם מלמדים אותו דבר, וכלל הוא במדרש ההלכה ששני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לדינים אחרים!

גְּמִירִי, דְּאִיכָּא בְּהַאי לֵיכָּא בְּהַאי, וּדְאִיכָּא בְּהַאי – לֵיכָּא בְּהַאי.

ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת], דאיכא בהאי ליכא בהאי [שסימן הטהרה שיש בזה, בפרס — אין בזה, בעזניה], ודאיכא בהאי ליכא בהאי [ושיש בזה, בעזניה — אין בזה, בפרס], ונמצא שאין הם שני כתובים הבאים כאחד, אלא כל אחד מלמד דבר אחר, וניתן היה, איפוא, ללמוד מהם שכל עוף שיש בו רק סימן טהרה אחד שהוא טמא. ולכן הוצרכה התורה לכתוב נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, כדי ללמדנו שעוף הבא לפנינו, ויש בו סימן אחד — הריהו טהור.

מִכְּדֵי, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, אִי אֶפְשָׁר דְּחַד דְּאִיכָּא בְּהָנָךְ לֵיכָּא בְּהָנֵי, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד!

ושואלים: ועדיין, מכדי [הואיל] ועשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] שהוזכרו בכתוב, הרי אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני [שסימן אחד שיש באלה, בפרס ובעזניה, אינו נמצא גם באחרים], ואם כן ביחס לכל אחד מאותם שני סימנים הוו להו [יש כאן] שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן לא ניתן היה ללמוד על העוף הבא לפנינו בסימן טהרה של פרס או של עזניה שהוא טמא, ולא הוצרכנו ללימוד מן הנשר כדי להכשירו!

גְּמִירִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, וְאַרְבָּעָה סִימָנִין; תְּלָתָא – הָדְרִי בְּכוּלְּהוּ, עֶשְׂרִים מֵהֶם – שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה, וּתְרֵי – בְּעוֹרֵב, חַד – בְּפֶרֶס, וְחַד – בְּעָזְנִיָּה, דְּאִיתֵיהּ בְּהָא לֵיתֵיהּ בְּהָא; מַהוּ דְּתֵימָא: לֵילִיף מִינֵּיהּ – כְּתַב רַחֲמָנָא נֶשֶׁר, נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל – הוּא דְּלָא תֵּיכוּל, הָא אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.

ומשיבים: גמירי [למודים אנו]: עשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] המפורשים בתורה, וארבעה סימנין של טהרה יש בעוף; תלתא הדרי בכולהו [שלושה סימני טהרה נמצאים בכולם], כלומר, הסימנים הללו נמצאים, כולם או חלקם בעופות הטמאים המנויים במקרא. עשרים מהם מן העופות — יש בהם שלשה שלשה סימני טהרה, ותרי [ושנים] מתוך השלושה קיימים בעורב, חד [סימן אחד] בפרס, וחד [וסימן אחד] בעזניה, דאיתיה בהא ליתיה בהא [והסימן שיש בזה, בפרס, אין בזה, בעזניה], ולהיפך. ונמצא שאחד הסימנים, של פרס או של עזניה, הוא הסימן הרביעי, שנמצא אך ורק בו ולא בעוף אחר מן העופות הטמאים; מהו דתימא [שתאמר]: ליליף מיניה [נלמד ממנו], שכל שיש לו רק סימן טהרה אחד כמוהו הריהו טמא — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] נשר, לומר: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימנים — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא איכא דאית ליה חד [אבל אם יש עוף שיש לו סימן טהרה אחד] אכול.

אֶלָּא תּוֹרִין דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי? אֲמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקָרְבָּן. אָמַר רַב נַחְמָן:

ואומרים: אלא, מאחר שלמדנו מנשר שכל עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד הריהו טהור, תורין שיש בהם ארבעה סימני טהרה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טהורים למה לי? אמר רב עוקבא בר חמא: לא לענין טהרתם נכתבו, ללמד שהם כשרים לאכילה, אלא לקרבן, לומר שמצות קרבן היא באלה דווקא, ולא בעופות אחרים. אמר רב נחמן: