חזור
חולין
דף ו.וּלְעָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לְפוּנְדָּקִית שֶׁלּוֹ – מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל הֵימֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה מַחֲלֶפֶת! הָתָם נַמִי מוֹרְיָא וְאָמְרָה: בַּר בֵּי רַב לֵיכוּל חֲמִימָא וַאֲנָא אֵיכוּל קְרִירָא.
ומוסיפים ושואלים: ולעלמא לא חיישינן [ובכלל, במקום שאין סיבה מיוחדת, אין אנו חוששים] שעם הארץ יחליף את הניתן לו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן עיסה או קדירה לפונדקית שלו שתאפה או תבשל לו — מעשר תחילה את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה (ממנה), מפני שחשודה שמחלפת! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש טעם מיוחד בדבר, משום שאשת עם הארץ מוריא ואמרה [מורה לעצמה היתר להחליף ואומרת]: בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא [התלמיד חכם יאכל חם ואני אוכל קר], ולכן היא מחליפה לו, אבל במקרה אחר אין חוששים להחלפה.
רש"י
ולעלמא דליכא למימר להטיב מתכוונת:
לא חיישינן שמא תחליף ליטול היפה לעצמה:
והתנן הנותן לפונדקית שלו לתקן לו עיסה וקדירה:
מפני שחשודה מחלפת והא הכא דלאו לטובה היא דאיש נכרי הוא ובמסכת דמאי תנינא לה ולא קתני המתקלקל אלמא על הגזל חשודה:
התם נמי מוריא כו' התם נמי לטובה היא מתכוונת והא דלא תנא בה המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם קודם שאכלו מחלפת ליה דמוריא הוראה לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא כו' אבל נותן לשכנתו אין לה לחוש עליו ולא מחלפת לטובה שהרי אין סמוך עליה תמיד כאכסנאי ולהרע נמי לא חשידא אגזל:
תוספות
התם נמי מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא פירש בקונטרס מורה הוראת היתר לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא בניחותא ואין הלשון משמע כן דמוריא משמע שמורה לעצמה היתר לעכב משלו כמו מוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל ועוד תנן במתניתין מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה שמחלפת רבי יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאים ומפרש רבינו מנחם דבתמיה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ואני טרחתי בשבילו אבל גבי שכנתו אין לחוש לחילוף אע"פ שטורחת בשבילו דדרך שכנים שטורחים זה בשביל זה:
וְלַחֲלוּפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתַנְיָא: אֵשֶׁת חָבֵר טוֹחֶנֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ בִּזְמָן שֶׁהִיא טְמֵאָה, אֲבָל לֹא בִּזְמָן שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
ושואלים: ולחלופי לא חיישינן [ולחילוף אין אנו חוששים]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בתבואת עם הארץ בזמן שהיא (אשת החבר) טמאה, כגון שהיא נדה. ואין חשש שתאכל מן התבואה שאינה מעושרת, שכיון שהיא טמאה היא נזהרת ואינה נוגעת בתבואה, כדי שלא תטמא אותה, אבל לא בזמן שהיא טהורה, שמא תכניס לפיה תבואה שאינה מעושרת.
רש"י
ולאיחלופי לגזול לא חיישינן:
טוחנת מסייעת להנהיג את הרחיים כשהיא טוחנת את התבואה של עם הארץ:
בזמן שאשת חבר טמאה ליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה רגילה ליגע במה שהיא עסוקה בו שמא תטמאה וסתמה עומדת מרחוק היא ולא נגעה:
אבל לא בזמן שהיא טהורה דהואיל וסתמה נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל:
תוספות
אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ פי' בקונטרס טוחנת תבואה של עם הארץ בזמן שהיא טמאה אשת חבר דליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה נוגעת ומסתמא עומדת מרחוק וקשה דהך משנה מתניא במסכת טהרות (פ"ז) ולפי' הקונטרס הוה ליה למיתני במסכ' דמאי ועוד קשה דפי' דחברתה נותנת לה ואוכלת אלמא חשודה לגנוב משל בעלה ואין זה גזלה דאין הבעל מקפיד בדבר מועט כדתנן בהגוזל בתרא (ב"קדף קיט.) מקבלין מן הנשים דבר מועט לצדקה וגם זה דוחק מאד שמחלק בין אשת חבר לאשת עם הארץ דעביד איניש דמינשי ואכיל מה דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דרגילה בגזל לא מינשיא ועוד היאך טוחנת עמה אשת חבר הרי היא מסייעת עוברי עבירה ובסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מוכח דאסור לרבא דמפרש מתניתין דמשאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן אבל בסתם עם הארץ לא כי היכי דלא תטחון עם חברתה החשודה על השביעית ולאביי דאמר רוב עמי הארץ מעשרין הן שרי לסייעה בכל ענין והכא הא אסרינן בזמן שהיא טהורה וליכא לאוקומי ההיא בזמן שהיא טמאה ודלא כרבי שמעון בן אלעזר דהא בהדיא קתני בוררת ובוררת נוגעת היא ומפרש ר"ח וכן ר"ת שבתבואה של [חבר] איירי בזמן שהיא טמאה בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה כטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה אבל לא בזמן שמחזקת עצמה בטהורה דאז אין נזהרת מליגע בתבואה ומטמאה לה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בזמן שמחזקת עצמה בחזקת טמאה לא תטחון מפני שחברתה אשת עם הארץ אחר שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת ובתוספתא דטהרות פ"ח קתני אע"פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ואוכלים והשתא פריך שפיר השתא מגזל גזלה תבואה של אשת חבר חילופי מיבעיא:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּזְמָן שֶׁהִיא טְמֵאָה לֹא תִּטְחוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֵירְתָּהּ נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת;
ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון עם אשת עם הארץ, מפני שחבירתה (אשת עם הארץ) נותנת לה מן התבואה ואוכלת.
רש"י
שחבירתה נותנת לה ואוכלת אלמא שחשודה לגנוב משל בעלה ולהאכיל את חבירתה ואשת חבר אע"פ שאינה רגילה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל מאי דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מינשיא:
הָשְׁתָּא מִיגְזַל גָּזְלָה, חֲלוּפֵי מִיבָּעֲיָא? אֲמַר רַב יוֹסֵף, הָתָם נַמִי מוֹרְיָא וְאָמְרָה: תּוֹרָא מִדִּישֵׁיהּ קָאָכֵיל.
ומעתה, השתא מיגזל גזלה [עכשיו, הרי, אנו מניחים שאשת עם הארץ גוזלת] ולוקחת משל בעלה ונותנת לחברותיה, וכי חלופי מיבעיא [להחליף צריך לומר] שהיא חשודה על כך? אמר רב יוסף, התם נמי [שם גם כן] יש טעם מיוחד בדבר, שמוריא ואמרה [שמורה לעצמה היתר ואומרת]: תורא מדישיה קאכיל [השור מדישו הוא אוכל], וסבורה שמותר לה לעשות כן.
רש"י
מוריא היתר לעצמה:
תורא מדישיה קאכיל וזו הואיל ומסייעת אותה (זו) לא הוי גזל:
הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ.
ומביאים מעשה הקשור למה שהוזכר לעיל, שאין צדיקים מגיעים לידי מכשול אפילו בשגגה. מסופר, העיד ר' יהושע בן זרוז, בן חמיו של ר' מאיר, לפני רבי, על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן מבלי להפריש ממנו תרומה ומעשר, שסבר שאין בית שאן מארץ ישראל ואינה קדושה בקדושת הארץ, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, על סמך עדות זו.
רש"י
העיד רבי יהושע הא נמי משום אין הקב"ה מביא תקלה על ידי הצדיקים נקט לה:
עלה של ירק ולא עישר:
והתיר רבי על פי עדות זו:
את בית שאן כולה לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן. קס"ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ דאי מא"י היא אע"ג דרבי מאיר ורבי אחר חורבן הוו הא קיימא לן מעשר דגן דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן:
תוספות
והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן משמע בע"ז בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נח:) דקאמר ריש לקיש איקלע [לבצרה] חזינהו דאכלי פירי דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר [דבצרה] לאו היינו בצר [דבצרה] בחוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפרק עד כמה (בכורות כז.) מוכח כולה שמעתתא דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ואין לומר כדפי' הכא בקונטרס דדוקא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי בארץ דאורייתא בחוצה לארץ הוי מדרבנן אבל בשאר פירות לא דהא בפ"ק דביצה (דף יב:) גבי אושפיזכניה דרבה בר בר חנה הוה ליה איסורייתא דחרדלא משמע הסוגיא דחייב במעשר ובריש כיצד מברכין (ברכות לו.) רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין רבי עקיבא אומר אין מתעשרין אלא. האביונות בלבד ואמר רב יהודה צלף ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא ומשני ה"א אפילו בארץ קא משמע לן בחוצה לארץ ולימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אי אמר הכי ה"א הני מילי מעשר ירק וצלף דבארץ גופה דרבנן אבל ערלה דבארץ דאורייתא לא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ ואומר ר"ת דהכא ובפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נח:) איירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודילמא רבי מאיר נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי וקשה מירושלמי דפרק ג' דדמאי רבן שמעון בן גמליאל שלח ליה רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר ליה זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא לידו אחר שהוא ודאי שפירות קסרין ודאי ושהוא טמא שמרביצין עליו מים פי' והוכשר ולא בא לידו אחר שאילו בא לידו אחר היה מעשר ממנו על זה ואם תאמר ודילמא עישר והוצרך להודיעו משום הכשר ויש לומר דאם לא היה אלא דבר אחד היה רבי יוסי מודיעו בפירוש ופריך וליעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחביריהן דברים חסרים ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו משנה היא באותו פרק שר' יוסי מתיר לשלוח לחבירו ודאי טבל ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד רבי יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר זה בא לידי מקסרין ומשני אע"ג דפליג אדרבנן לא הוה עבד עובדא כוותיה ופריך ולאו מפירות המותרין בקסרין הם דרבי התיר קסרין והתיר בית שאן ומשני רשב"ג קודם רבי הוה משמע דלאחר שהותר היה פטור אפילו ודאי דההוא אתרוג ודאי הוה וצ"ל ולאו מפירות דמותרין בקסרין דהתם בירושלמי בפרק ב' דדמאי אמרינן אלו המינין האסורין בבית שאן ואלו המינין האסורים בקסרין פי' משום דמאי משום דאלו מינין היו רגילין באלו המקומות לבא מא"י והידועין שלא באו מארץ ישראל פטורין משום דמאי וחייבין משום ודאי כפי' ר"ת ופריך והלא אתרוג מפירות המותרין שאין מביאין אותן מא"י אלא בקסרין עצמה גדל ומודו רבנן דמותר לשלוח ודאי בחוצה לארץ בהודעה ולא נחלקו אלא בטבל בא"י וא"כ מנא לן שלא בא ליד רבי יוסי אחר ואפילו היה בידו אחר היה יכול לשלוח ודאי טבל בהודעה בחוצה לארץ אפילו לרבנן ומשני דעדיין לא הותרה קסרין בימי רבי יוסי והיו מחזיקין אותה בחזקת א"י ומיהו במקום אחר מצא ר"י בירושלמי במסכת חלה פ' שתי נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר והכי איתא התם אמר ר' יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו הרובים תרגמוניא א"ר זעירא רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ר' אבא בשם רבי שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ומשמע דקאי אר' יוחנן דאמר דבגולה היו מפרישין תרומות ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר"ש אח"כ ר' שילא בשם ר"ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק וההוא דמסכת ע"ז דאכל פירי דלא מעשרן בשאר פירות קאמר שהורמה מהן תרומה גדולה אבל לא מעשר ובברכות (דף לו.) לא גרסינן ירק דבצלף איירי ולאו ירק הוא ול"ג נמי מעשר אלא הני מילי גבי צלף דכל שאר פירות אינו נוהג מעשר אלא תרומה וכן הוא בספרים מדויקים ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור"ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב"מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן:
חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר?!
חברו עליו על רבי אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?
דָּרַשׁ לָהֶן מִקְרָא זֶה: ״וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן״, אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרוֹ, בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרוֹ? וַהֲלֹא כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם!
דרש להן רבי מקרא זה שנאמר במלך חזקיהו: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" (מלכים ב יח, ד), ויש לתמוה: אפשר (ייתכן) שקיטרו לנחש זה ובא אסא שהיה מלך צדיק ולא ביערו מהעולם, ולאחריו בא יהושפט ולא ביערו עד ימי חזקיה? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום!
רש"י
וכתת נחש הנחשת בחזקיהו מלך יהודה כתיב: