menu
small logo

חזור

חולין

דף נט:

לְהַתִּיר חֶלְבָּהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה שֶׁחֶלְבָּהּ מוּתָּר, כָּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם.

להתיר חלבה, שכן בניגוד לבהמה טהורה, חלב חיה טהורה מותר באכילה. והכי קאמר [וכך אומר התנא]: אלו הן סימני חיה טהורה שחלבה מותרכל שיש לה קרנים, וטלפים, שהן שתי צפורניים עבות ורחבות של מפריסי הפרסה.

תוספות

אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים קרנים אתי לאפוקי מבהמה דכיון דיש לה קרנים חרוקות וכרוכות כדלקמן אם כן לאו בהמה היא אבל אכתי איכא לספוקי בחיה טמאה לכך בעינן טלפים פרסות הסדוקות דהשתא ליכא לספוקי לא בחיה טמאה ולא בבהמה טהורה וחלבה מותר רבי דוסא אומר כל שיש לה קרנים קרני חיה אי אתה צריך לחזור על הטלפים דסבר דחיה טמאה אין לה קרנים והשתא צריך לומר הא דתנן בפרק בא סימן (נדה נא:) כל שיש לו קרנים יש לו טלפים רבי דוסא היא דאילו רבנן הא אמרי כי נמי אית לה קרנים אכתי איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא כך פי' הריב"ם ור"ת פירש דיש לו טלפים דקאמר לא אתיא לאורויי שחיה טהורה היא שהרי הכא לא איירי אלא בסימנין להתיר חלבה לאפוקי מבהמה טהורה ומפרש הכי כל שיש לה קרנים כדמפרש בסמוך כרוכות כו' וגם יש לה טלפים כטלפי חיה בידוע שהיא חיה טהורה וחלבה טהור דיש מין בהמה שאינן מצויין בינינו דיש לה קרנים כקרני חיה או יש לה טלפים כטלפי חיה לכך בעינן שני סימנין דתרוייהו ליתנהו בשום בהמה וכי פריך והרי שור דכרוכות לרבי דוסא פריך דלא בעי אלא חד דלרבנן לישני ליה שור לית ליה טלפים כטלפי חיה אך קצת קשה דאמר לקמן (חולין דף סג:) גלוי וידוע כו' שהבהמה טמאה מרובה על הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה משמע דאין שום בהמה טהורה כי אם אותם המנויין שור וכשב ועז ואותם לית להו לא קרנים כקרני חיה ולא טלפים כטלפי חיה וי"ל הכי כל שיש לו קרנים גרידא כקרני חיה חלבו מותר או שיש לו טלפים כטלפי חיה כמו כן אין לספוקי בבהמה רבי דוסא אומר יש לה קרנים כקרני חיה חלבה מותר יש לה טלפים כטלפי חיה אכתי איכא לספוקי בבהמה דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה והשתא מתני' דפ' בא סימן (נדה נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים מצי אתי ככולי עלמא דרבנן מודו כל שיש לו קרנים יש לו פרסות סדוקות אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז שיש לו קרנים וטלפים מסתמא הוי ההוא טלפים דמו כטלפי דחיה כמו טלפים דברייתא ולמה ליה למימר תרתי דאיכא בעז כיון דבחד סגי להתיר חלבה:

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: יֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם – אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עַל טְלָפַיִם, יֵשׁ לָהּ טְלָפַיִם – צָרִיךְ אַתָּה לַחֲזוֹר עַל קַרְנַיִם; וְקֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת – מוּתָּר.

ר' דוסא אומר: אם יש לה קרנים — בוודאי חיה טהורה היא, ואי (אין) אתה צריך לחזור על טלפים, אבל אם יש לה טלפים — אין זה סימן מובהק, ועדיין צריך אתה לחזור על קרנים. וחיה הקרויה קרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת — חלבה מותר.

כְּלָלָא הוּא? וַהֲרֵי עֵז, דְּיֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר! כְּרוּכוֹת בָּעֵינַן. וַהֲרֵי שׁוֹר, דִּכְרוּכוֹת, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר! חֲרוּקוֹת בָּעֵינַן.

ותוהים: וכי כללא [כלל] קבוע הוא זה, שכל שיש לו קרניים וטלפיים הוא חיה, שחלבה מותר? והרי עז יש לו קרנים וטלפים, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים כרוכות בעינן [צריכים אנו], שיהיו עשויות שכבות זו על גבי זו, כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי שור, שקרניו כרוכות, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים חרוקות בעינן [צריכים אנו], שיהיו בהם חריצים, ואינן חלקות כקרני השור.

וַהֲרֵי עֵז, דַּחֲרוּקוֹת, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר! מְפוּצָּלוֹת בָּעֵינַן. וַהֲרֵי צְבִי, דְּאֵין מְפוּצָּלוֹת, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר! חֲדוּרוֹת בָּעֵינַן.

ומקשים: והרי עז, קרניו חרוקות, וחלבו אסור, שאף הוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: מפוצלות בעינן [צריכים אנו], שהקרניים מתפצלות כענפים לכאן ולכאן כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי צבי, שאין קרניו מפוצלות, וחלבו מותר! ומשיבים: חדורות בעינן [צריכים אנו], שיהיו הקרנים מעוגלות, ולא רחבות כשל כבש.

תוספות

והרי עז דחרוקות פי' בקונטרס דסלקא דעתיה דהדר ביה מכרוכות ואוקי סימנא אחרוקות וכרוכות תו לא בעינן ותימה ולישני ליה דתרוייהו בעינן חרוקות וכרוכות ועוד בסמוך דבעינן חרוקות וכרוכות וחדורות אמאי לא סגי בכרוכות וחרוקות ומפרש הריב"ם דהאי והרי עז מעיזא כרכוז פריך דכרוכות וחרוקות חלבו אסור למאן דאסר לה בסמוך ואע"ג דלית הלכתא כוותיה פריך אליביה היכי מפרש לה לברייתא ומשני מפוצלות בעינן ופריך והרי צבי כו' עד היכא דלא מיפצלן בעינן כרוכות חרוקות וחדורות דבכרוכות וחרוקות לבד לא סגיא משום עיזא דכרכוז ובחדורות וכרוכות נמי לא סגי דשל שור נמי כרוכות ועגולות וחדורות גם חדין בראשיהן ובחדורות ובחרוקות נמי לא סגיא משום עז סתם הלכך בעינן כל תלתא והאי הוא דמבלע חירקייהו כלומר בענין אחר אין החריקה סימן והיינו ספיקא דעז דכרכוז לאו אמיבלע חירקייהו קאי אלא אחדורות דלמאן דאמר עז כרכוז חיה היא לא בעי כלל חדורות וקשה קצת דהוה ליה לפרש בהדיא והרי עז דכרכוז כיון דמעז כרכוז קא פריך וגם הלשון משמע שבא לפסוק הלכה היכא דלא מיפצלי וי"ל דיש שום מין עז דקרניה כרוכות וחרוקות ומההיא פריך ולא מעיזא כרכוז והשתא קאי שפיר ספיקא דעיזא כרכוז אמיבלע חירקייהו:

והרי צבי שאין מפוצלות כו' פירש בקונטרס צבי אין זה שאנו קורין צבי דהא ודאי מפוצלות הן אלא צבי זהו אותו שאנו קורין אותו אשטנבו"ק דקרניה שלו אינם מפוצלות ור"ת אומר דזהו אותו שאנו קורין צבי דהא חזינן שאין עורו מחזיק את בשרו וצבי כן הוא כדאמר במסכת כתובות (דף קיב.) בסוף וחזינן נמי דבשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ואמרינן במדרש שיר השירים דומה דודי לצבי מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה כך הקב"ה בשעת גלותן וצרתן של ישראל נותן עינו עליהם לשומרם וה"ג ר"ת מבוצלות כלומר זקופות וראשיהם כפופות ושל צבי אינם כפופות כלל ומבוצלות לשון כפיפה כדאמר בקדושין פרק האומר (דף סב:) מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו ואפילו גרסינן מפוצלות אין לחוש דכמו מבוצלות הוא כדאשכחן פרק בכל מערבין (עירובין כט:) דאפציל זירתא דהוי כמו דאבציל ובמשניות יש בכמה מקומות הבקר במקום הפקר (פאה פ"ו משנה א):

הִלְכָּךְ, הֵיכָא דְּמִיפַּצְלָא – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא; הֵיכָא דְּלָא מִיפַּצְלָא – בָּעֵינַן כְּרוּכוֹת חֲדוּרוֹת וַחֲרוּקוֹת, וְהוּא דְּמִיבְלַע חִירְקַיְיהוּ.

ומסכמים: הלכך [על כן], היכא דמיפצלא [במקום שהקרניים מפוצלות]לא דינא ולא דיינא [אין דין ואין דיין], כלומר, אין מקום לדון בזה, שוודאי חיה היא, וחלבה מותר. היכא דלא מיפצלא [במקום שאינן מפוצלות]בעינן [צריכים אנו] שיהיו כרוכות (שכבות שכבות) חדורות (מעוגלות) וחרוקות (מחורצות), כדי להתיר את חלבה. וחרוקות שהזכרנו הוא באופן דמיבלע חירקייהו [שהחריצים שבהם מובלעים זה בתוך זה].

וְהַיְינוּ סְפֵיקָא דְּעִיזָּא כַּרְכּוֹז. הַהִיא עִיזָּא כַּרְכּוֹז דַּהֲוַאי בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, דַּעֲקוּר מְלָא צַנָּא דְּתַרְבָּא מִינָּהּ; רַב אַחַאי אֲסַר, רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ אֲכַל מִינֵּיהּ, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ״.

ומקרה כעין זה היינו ספיקא [וזהו הספק] שהתעורר בבעל חיים שקוראים לו עיזא כרכוז, האם יש לה דין חיה וחלבה מותר. שמסופר, ההיא [אותה] עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא [שהיתה בבית ראש הגולה], דעקור מלא צנא דתרבא מינה [שעקרו מלא הסל חלב ממנה], רב אחאי אסר את החלב, משום שהיה סבור שהוא מין בהמה, רב שמואל בריה [בנו] של ר' אבהו אכל מיניה [ממנו], קרי אנפשיה [וקרא על עצמו] פסוק זה: "מפרי פי איש תשבע בטנו" (משלי יח, כ), שבזכות מה שלמד שהיא מותרת יכול היה לאכול ממנה.

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וְהִזָּהֲרוּ בְּרַבֵּינוּ אַחַאי, שֶׁמֵּאִיר עֵינֵי גוֹלָה הוּא.

שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שמואל בריה [בנו] של ר' אבהו, שעז זו מין חיה היא, וחלבה מותר. ואולם, עם זאת, הזהרו בכבודו של רבינו אחאי שאסר, ואל תנהגו היתר בפניו, שמאיר עיני גולה הוא.

״וְקֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת – מוּתָּר״. אָמַר רַב יְהוּדָה: קֶרֶשׁ – טַבְיָא דְּבֵי עִילָּאֵי, טַגְרָס – אַרְיָא דְּבֵי עִילָּאֵי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: תֵּשַׁע אַמָּהָתָא הָוֵי בֵּין אוּנָא לְאוּנָא דְּאַרְיָא דְּבֵי עִילָּאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: שִׁיתְּסַר אַמָּהָתָא הָוֵי מַשְׁכֵּיהּ דְּטַבְיָא דְּבֵי עִילָּאֵי.

ושבים למה ששנינו בברייתא: וקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחד מותר. אמר רב יהודה: קרש הוא טביא [צבי] החי במקום המכונה בי עילאי [בית העליונים]. טגרס שדיברו בו חכמים — הוא אריא [אריה] החי במקום המכונה בי עילאי [בית העליונים]. אמר רב כהנא: תשע אמהתא הוי [תשע אמות יש] בין אונא לאונא דאריא [בין אוזן לאוזן של אותו אריה] של בי עילאי. אמר רב יוסף: שיתסר אמהתא הוי משכיה דטביא [שש עשרה אמות הוא אורכו של אותו צבי] של בי עילאי.

תוספות

וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר וא"ת בפרק במה מדליקין (שבת דף כח:) אמר תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמר רב יהודה דאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמיך אמתניתין דבא סימן (נדה דף נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומסתמא אפילו בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת היתה במצחו וטהור ומיהו כמו כן היה לדקדק מקדש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפריס פרסה:

הכי גרסינן שיתסר (הוי משכה אמהתא) דטביא דבי עילאי ולא גרסינן אריא דאפילו בין אונא לאונא אית ליה תשע אמהתא א"כ משכיה טפי משיתסר:

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם כְּאַרְיֵה מְתִיל, דִּכְתִיב: ״אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא״, מַאי רְבוּתֵיהּ? פָּרָשָׁא קָטֵיל אַרְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לָאו כְּהַאי אַרְיָא מְתִיל, כְּאַרְיָא דְּבֵי עִילָּאֵי מְתִיל. אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינָא דְּמִיחֲזֵית לֵיהּ נִיהֲלִי! אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא, חָזֵינָא לֵיהּ! בְּעָא רַחֲמֵי, אִתְעֲקַר מִדּוּכְתֵּיהּ.

ובענין אריה של בי עילאי מסופר, אמר ליה [לו] קיסר רומי לר' יהושע בן חנניה: מה שאלהיכם כאריה מתיל [נמשל], דכתיב [שנאמר] "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח), מאי רבותיה [מה גדולתו]? הלא פרשא קטיל אריא [פרש הורג אריה]! אמר ליה [לו]: לאו כהאי אריא מתיל [לא כאריה זה שפרש מסוגל להרוג הוא נמשל], אלא כאריא של בי עילאי מתיל [הוא נמשל]. אמר ליה [לו] הקיסר: בעינא דמיחזית ליה ניהלי [רצוני שתראה אותו לי]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית חזית ליה [אינך יכול לראות אותו]. אמר ליה [לו]: איברא, חזינא ליה [באמת, אראה אותו]! הראהו לי! בעא רחמי [ביקש ר' יהושע רחמים, התפלל], אתעקר מדוכתיה [נעקר אותו אריה ממקומו, לעבר רומי],

כִּי הֲוָה מְרַחִיק אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי נֵיהַם חַד קָלָא – אַפִּילוּ כָּל מְעַבְּרָתָא, וְשׁוּרָא דְּרוֹמִי נְפַל; אַדִּמְרַחַק תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי נֵיהַם קָלָא אַחֲרִינָא – נְתוּר כָּכֵי וְשִׁינֵּי דְּגַבְרֵי, וְאַף הוּא נְפַל מִכּוּרְסְיָיא לְאַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, בְּעֵי רַחֲמֵי עֲלֵיהּ דְּלֶהְדַּר לְדוּכְתֵיהּ! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאַהֲדַר לֵיהּ לְאַתְרֵיהּ.

כי הוה מרחיק ארבע מאה פרסי ניהם חד קלא [כאשר היה מרוחק ארבע מאות פרסות מרומי נהם פעם אחת], אפילו כל מעברתא [הפילו כל הנשים המעוברות], ושורא דרומי נפל [וחומת רומי נפלה]. אדמרחק תלת מאה פרסי ניהם קלא אחרינא [כאשר היה מרוחק שלוש מאות פרסות נהם בקול אחר], נתור ככי ושיני דגברי [נשרו השיניים הקדמיות והשיניים הטוחנות של האנשים מפחד], ואף הוא הקיסר נפל מכורסייא לארעא [מהכסא לארץ]. אמר ליה [לו] לר' יהושע: במטותא מינך, בעי רחמי עליה דלהדר לדוכתיה [בבקשה ממך, בקש רחמים עליו שיחזור למקומו]. בעא רחמי עליה [ביקש ר' יהושע רחמים עליו], ואהדר ליה לאתריה [והחזירו למקומו].

תוספות

נתור ככי ושיני מכאן משמע דככי לא הוי החניכיים שקורין יינציב"ש שאותן אין דרכן ליפול כדאשכחן בערבי פסחים (דף קיג.) א"ל רב לבריה לא תשתי סמא ולא תעקור ככי אלא ככי הם השינים האחרונים הטוחנים המאכל ושינים הם השינים שלפנים וכן (איוב יג) על מה אשא בשרי בשיני מתרגמינן אטול בסרי בככי. [וע"ע תוס' ע"ז כח. ד"ה ככי]:

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: בָּעֵינָא דְּאֶיחְזֵי לֶאֱלָהַיְכוּ! אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא,

ועוד מסופר, אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיחזי לאלהיכו [רוצה אני לראות את אלהיכם]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית חזית ליה [לא תוכל לראות אותו], אמר ליה [לו]: איברא [באמת],