הָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא, לְבָתַר תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין.

מסופר, ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי [בהמה אחת היו לה שני מעי עיור], אייתוה [הביאו אותה] לרבינא, וטרפה [והטריפה] מתוך דברי רב הונא, שכל היתר כנטול נחשב, וכאילו ניטל חלק מן המעיים, שדבר זה עושה טריפה. ומוסיפים: ואי שפכן להדדי [ואם הם שופכים זה לזה], כלומר, המזון עובר מזה לזה — הריהי כשרה, שאבר אחד הוא.

אָמַר רַב: לֵית בָּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא.

מסופר, ההיא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא [מעשה בשפופרת של בשר, כעין מעי, שהיתה יוצאת מבית הכוסות להמסס], סבר [סבור היה] רב אשי למיטרפה [להטריף אותה]. אמר ליה [לו] רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו [כל בהמות הבר כך יש להן], כך היא ברייתן, ואין כאן חשש.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי, וְהָא אָמְרִי אֱינָשֵׁי: שַׁב שְׁנֵי אִימְּרָא בַּקְתָּא מִבָּקָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ: חֲזִיתֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא דִּסְחָא בְּמַיָּא, וּסְלִיק וְאִיכָּרַךְ בִּסְדִינִין, וְאוֹתִיבַת עֲלֵיהּ וּמְצַת מִינֵּיהּ, וְלָא הוֹדַעַת לִי! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תָּלוּ לֵיהּ לְבָקָא בְּקוּרְנְסֵיהּ, מִי אִיכָּא אִיהוּ גּוּפֵיהּ כַּמָּה הָוֵי? אֶלָּא – בְּמָנֵי דִּידְהוּ, הָכָא נַמִי – בִּשְׁנֵי דִּידְהוּ.

בהמשך לכך מסופר, ההוא גובתא דהוה מעברא מבי כסי לכרסא [מעשה בשפופרת שהיתה עוברת מבית הכוסות לכרס], סבר [סבור היה] מר בר רב אשי לאכשורה [להכשיר אותה] כמו במקרה הקודם. אמר ליה [לו] רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו [וכי את כולם באריגה אחת ארגו]? היכא דאתמר אתמר [במקום שנאמר שכך דרכן של בהמות נאמר], היכא דלא אתמר [במקום שלא נאמר] לא אתמר [לא נאמר], והריהי איפוא טריפה.

תְּנַן הָתָם: בְּהֵמָה בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ – הֲרֵי זֶה מוּם. אֲמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָסֵר וְיָתֵר בַּיָּד, אֲבָל חָסֵר וְיָתֵר בָּרֶגֶל – טְרֵפָה נַמִי הָוְיָא, מַאי טַעְמָא? כָּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמֵי.

ובענין דומה מסופר, העיד נתן בר שילא רב טבחיא [ראש הטבחים] של ציפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאין מן הבהמה, מן הקיבה שלה, כאחד — שהיא טרפה, וכנגדן בעוף בכגון זה — כשרה, שדבר זה מצוי בעוף. במה דברים אמורים שטריפה בבהמה? שיוצאין בשני מקומות, אבל אם יוצאין במקום אחד, בסמוך זה לזה, וכלין (ומסתיימים), כלומר, חוזרים ומתחברים למעי אחד עד כשיעור אצבע ממקום שיצאו — כשרה.

הַהִיא חֵיוָתָא דַּהֲוָה לָהּ תַּרְתֵּי סָנְיָא דִּיבִי, אַיְיתוּהָ לְרָבִינָא, וְטַרְפָהּ מִדְּרַב הוּנָא. וְאִי שָׁפְכָן לַהֲדָדֵי – כְּשֵׁרָה.

ומעירים: פליגי בה [נחלקו בכך] רב אמי ורב אסי מתי היא כשרה כשיצאו ממקום אחד, חד [אחד מהם] אמר: והוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], כלומר, שהם הופכים להיות מעי אחד, וחד [ואחד מהם] אמר: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים].

הַהִיא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה נָפְקָא מִבֵּי כָּסֵי לְהוּבְלִילָא, סָבַר רַב אַשִׁי לְמִיטְרְפָהּ, אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בַּר חִיָּיא לְרַב אַשִׁי: כָּל הָנֵי חֵיוֵי בָּרַיְיתָא הָכִי אִית לְהוּ.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: הוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], והופכים למעי אחד — היינו דקתני [זה שהוא שונה] עד כאצבע, שמיד לאחר שהם מתפצלים הריהם חוזרים ומתחברים בתוך כאצבע, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים], מאי [מהי] לשון "וכלין עד כאצבע"? ומשיבים: עד כאצבע מלמטה, שאם הם חוזרים ומתחברים עד מרחק של כאצבע מנקב הרעי — הרי זו כשרה.

הַהוּא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה מְעַבְּרָא מִבֵּי כָסֵי לִכְרֵסָא, סָבַר מָר בַּר רַב אַשִׁי לְאַכְשׁוּרָהּ, אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא: אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִיתָא מַחְתִּינְהוּ? הֵיכָא דְּאִתְּמַר – אִתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִתְּמַר – לָא אִתְּמַר.

שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה (הפלומה הצמודה לעור) של העוף — פסולה, כלומר, טריפה, כמו בהמה שניטל עורה (גלודה). אמר ר' יוחנן: ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא רואה את הנוצה כחלק מן העור, שאם ניטל מן העוף הרי זו טריפה. ר' ישמעאל — דתנן [ששנינו] בברייתא, לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף, ר' ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת, שאם הכהן מלק את העוף על מנת לאכול כזית מן הבשר ומן הנוצה למחר — הרי זה פיגול. הרי שגם ר' יהודה וגם ר' ישמעאל מחשיבים את הנוצה כעורו של העוף.

הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי, עַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד – שֶׁהִיא טְרֵפָה, וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרָה.

אמר רבא: דילמא לא היא [שמא אינו כן]! עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן] שדינה של הנוצה כעור, אלא לענין טרפה, מפני דליכא מידי דמגין עליה [שכשהיא ניטלת — אין דבר שמגין עליו] על העוף, אבל לענין איפגולי [להתפגל] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שאין הנוצה נחשבת כעור, מפני שאינה ראויה לאכילה, ורק מחשבת פיגול בדבר שדרכו לאכול מפגלת ולהיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' ישמעאל התם [שם] אלא לענין איפגולי [להתפגל], מפני שהנוצה נחשבת כחלק מן העור, והעור עצמו נאכל, אבל לענין טרפה — אגוני לא מגין [להגן אין הנוצה מגינה] על העוף, להחשיבו טריפה אם ניטלה.

פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַמִּי וְרַב אַסִי, חַד אָמַר: הוּא דְּהָדְרִי וְעַרְבִי, וְחַד אָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעַרְבִי.

בהמה שהיא אחוזת הדם כלומר, שיש לה עודף דם, והמעושנת שהזיק לה העשן, והמצוננת שנתקררה וחלתה, ושאכלה הרדופני, שיח רעיל לבעלי חיים, ושאכלה צואת תרנגולים, או ששתת מים הרעים — בכל אלה כשרה, למרות שחייה בסכנה. אבל אם אכלה סם המות, או שהכישה נחש — מותרת משום טרפה, אבל אסורה משום סכנת נפשות לאוכל אותה, בגלל הרעל שנספג בגופה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: הוּא דְּהָדְרִי וְעַרְבִי – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: עַד כְּאֶצְבַּע, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעַרְבִי, מַאי עַד כְּאֶצְבַּע? עַד כְּאֶצְבַּע מִלְּמַטָּה.

אמר שמואל: אם הלעיטה את בהמתו חלתית שהיא עשב חריף מאד — הרי היא טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דמינקבה להו למעיינה [משום שהיא מנקבת את בני המעיים].

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִיטְּלָה הַנּוֹצָה פְּסוּלָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמַרַן; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת.

מתיב [מקשה על כך] רב שיזבי ממה ששנינו בברייתא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, או הלעיטה תיעה (שיבואר עניינה להלן), חלתית ופלפלין, או אכלה סם המות — הרי זו כשרה. הכישה נחש, או שנשכה כלב שוטה — מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות. ואם כן, קשיא [קשה] מחלתית ששנינו שהיא כשרה, על מה שאמר שמואל שאם אכלה חלתית הריהי טריפה, וכן קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא זו שאם אכלה סם המות הריהי כשרה, על מה ששנינו במשנה שאם אכלה סם המות הריהי אסורה משום סכנה!

אֲמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא! עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא אֶלָּא לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּלֵיכָּא מִידֵי דְּמָגֵין עֲלֵיהּ, אֲבָל לְעִנְיַן אִיפַּגּוּלֵי – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן אִיפַּגּוּלֵי, אֲבָל לְעִנְיַן טְרֵפָה – אַגּוּנֵי לָא מָגֵין.

ומתרצים: מחלתית על חלתית לא קשיא [קשה]: כאן שאם אכלה חילתית היא כשרה — באוכלת עלין של חילתית, שאינם מזיקים כל כך, כאן שהיא טריפה — באוכלת קרטין (חתיכות קטנות) של חילתית, שיש בהן חריפות יתירה. וכן מסם המות על ענין סם המות גם כן לא קשיא [קשה], הא דידה [זה שהיא מותרת הרי זה בסם המוות שלה] — שאכלה סם מוות שהורג רק בהמות, ואין בו סכנה לאדם. הא [זה] שהיא אסורה — בשאכלה סם שהורג אדם. ושואלים על הברייתא: סם המות של בהמה היינו [הרי זה] הרדופני, ומדוע הוצרך להזכיר את שניהם? ומשיבים: תרי גווני [שני סוגים] של סם המות שונה התנא, הרדופני וסם אחר.

מתני׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתַת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

אגב הבאת ברייתא זו שואלים: מאי [מה פירוש] תיעה? אמר רב יהודה:

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְעִיטָהּ חִלְתִּית – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא – דְּמִינַקְּבָה לְהוּ לְמַעֲיָינָהּ.

כי הני תמרי דכדא [אותם תמרים המונחות בכד], לבתר תריסר ירחי שתא [לאחר שנים עשר חודשי שנה ששהו שם] שריין [מותרות], שהואיל ואין לתולעים עצם — אינן מתקיימות שנים עשר חודש, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות

מְתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, וְשָׁתַת מַיִם הָרָעִים, הִלְעִיטָהּ תִּיעָה, חִלְתִּית וּפִלְפְּלִין, אָכְלָה סַם הַמָּוֶת – כְּשֵׁרָה; הִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, אוֹ שֶׁנְּשָׁכָהּ כֶּלֶב שׁוֹטֶה – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. קַשְׁיָא חִלְתִּית אַחִלְתִּית, קַשְׁיָא סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת!

. אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה].

חִלְתִּית אַחִלְתִּית לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בֶּעָלִין, כָּאן – בִּקְרָטִין. סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת לָא קַשְׁיָא: הָא – דִּידָהּ, הָא – דְּאָדָם. סַם הַמָּוֶת דִּבְהֵמָה הַיְינוּ הַרְדּוּפְנִי! תְּרֵי גַּוְונֵי סַם הַמָּוֶת.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים — בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך.

מַאי תִּיעָה? אֲמַר רַב יְהוּדָה:

תנן התם [שנינו שם] במסכת בכורות: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש — הרי זה מום בבהמה, שאינה ראויה להקרבה. אמר רב הונא: לא שנו דבר זה אלא שחסר ויתר ביד, שחסרה אחת מרגליה הקדמיות, או שיש לה רגל קדמית יתרה. אבל חסר ויתר ברגל, ברגלים האחוריות — טרפה נמי הויא [הוא גם כן]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל שהוא יתר, הרי כנטול דמי [הוא נחשב], ולכן בהמה זו שיש לה רגל יתירה, רואים אותה כאילו נשמטה ירכה, שהיא טריפה. אבל כיון שאם נשמטה אחת מרגליה הקדמיות — כשרה היא, הוא הדין אם היתה לה רגל קדמית יתירה או חסרה.