בְּגִילָא דְּחִיטְּתָא.

בגילא דחיטתא [בקש של חיטה], שלאחר שחתך את הגולגולת העביר קש על המוח לראות אם הקש מתעכב בנקב שבקרום.

אֲמַר רַב שֵׁיזְבִי: הָנֵי אַוָּוזֵי דִּידַן, כְּעוֹף שֶׁל מַיִם דָּמְיָין.

אמר רב שיזבי: הני אווזי דידן [אותם אווזים שלנו], כעוף של מים דמיין [נחשבים], שאם נשברה הגולגולת, למרות שלא ניקב קרום המוח — הרי זה טריפה.

״נָפְלָה לָאוּר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ: שִׁיעוּר יְרוּקָּתָן כְּשִׁיעוּר נְקוּבָתָן, מַה נְּקוּבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ – אַף יְרוּקָּתָן בְּמַשֶּׁהוּ.

שנינו במשנה: נפלה לאור ונחמרו (נכוו) בני מעיה, אם נעשו ירוקים — פסולים, אם אדומים — כשרים. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן יהושע: שיעור (גודל) ירוקתן של בני מעיים לעשות טריפה כשהפכו ירוקים — כשיעור נקובתן, כמו שיעור הנקב העושה טריפה, מה נקובתן במשהו, שבאיברים שהנקב בהם עושה טריפה — אפילו נקב כלשהו עושה טריפה — אף ירוקתן במשהו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טְרֵפָה. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נִיטְּלָה! אֲמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁהוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים – בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעַיִים, וּטְרֵפָה.

בעא מיניה [שאל אותו] רב יוסף בריה [בנו] של ר' יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי: אם הוריקה (נעשה ירוק) כבד של תרנגולת בצד שכנגד בני המעיים, מהו דין התרנגולת? אמר ליה [לו]: טרפה. אמר לו: ולא יהא דינו אלא כדין ניטלה הכבד ונשתייר ממנו כזית, שהיא כשרה (לעיל נד,א). ואם כן, רק אם לא נשאר בכבד כזית שאינו ירוק תיעשה טריפה! אמר רבא: כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים — בידוע שנפלה התרנגולת לאור, ונחמרו (נשרפו) בני מעיים עצמם, ולכן היא טרפה, ולא בגלל הכבד עצמו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָוְיָא לֵיהּ הַהִיא תַּרְנְגוֹלֶת, שַׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי, אֲמַר לֵיהּ: יְרוּקִּין הֲווּ, וְאַכְשְׁרָהּ. וְהָאֲנַן תְּנַן: יְרוּקִּין פְּסוּלִין! לֹא אָמְרוּ יְרוּקִּין פְּסוּלִין אֶלָּא בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בְּאֵלּוּ בְּנֵי מֵעַיִים אָמְרוּ – בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד.

מסופר, ר' יהושע בן לוי הויא ליה ההיא תרנגולת [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) ואמר ליה [לו]: ירוקין הוו [היו] בני המעיים, ואכשרה [הכשיר אותה] ר' אלעזר הקפר. הקשה לו ר' יהושע בן לוי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ירוקין פסולין! אמר לו: לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקורקבן, בלב ובכבד, שהם אדומים בדרך כלל, ונשתנה מראם. אבל בני המעיים האחרים של התרנגולת, כגון הדקים — ירוקים הם מתחילתם, ואין זו טריפה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: באלו בני מעיים אמרו, שאם נעשו ירוקים הרי זו טריפה? בקורקבן, בלב ובכבד, ולא בשאר בני מעיים.

רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּרְנְגוֹלְתָּא, שַׁדְרָהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין הֲווּ, וְטַרְפָהּ. וְהָאֲנַן תְּנַן: אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים! אֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ, וִירוּקִּין שֶׁהֶאֱדִימוּ – טְרֵפָה; לֹא אָמְרוּ אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים אֶלָּא בַּלֵּב בַּקּוּרְקְבָן וּבַכָּבֵד.

מסופר, ר' יצחק בר יוסף הוה ליה ההוא תרנגולתא [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדרה לקמיה [שלח אותה לפני] רבי אבהו, ואמר ליה [לו] אדומין הוו [היו] בני המעיים, וטרפה [והטריף אותה] ר' אבהו. הקשה לו ר' יצחק בר יוסף, והאנן תנן [והרי אנו שנינו]: אדומין כשרים! אמר ליה [לו] בני מעיים אדומין שהוריקו, וירוקין שהאדימו — טרפה; לא אמרו במשנה אדומין כשרים אלא בלב בקורקבן ובכבד לפי שהם אדומים מעיקרם, אבל כגון הדקין, שירוקים הם מתחילתם, והאדימו — טריפה היא.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּיא אָמַר רַבִּי מָנִי: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ, וּשְׁלָקָן וְחָזְרוּ וְהֶאֱדִימוּ – כְּשֵׁרִין, מַאי טַעְמָא? קוּטְרָא עֲיַיל בְּהוּ. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נֹאמַר: אֲדוּמִּין שֶׁלֹּא הוֹרִיקוּ, וּשְׁלָקָן וְהוֹרִיקוּ – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? אִיגְלַאי בָּהֲתַיְיהוּ. אֲמַר רַב אַשִׁי: הִלְכָּךְ, לָא לֵיכוּל אֱינָשׁ אֶלָּא בִּשְׁלָקָא. וְלָא הִיא, אַחְזוּקֵי רִיעוּתָא לָא מַחְזְקִינַן.

אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני: אדומין שהוריקו ושלקן (ובישל אותם) וחזרו והאדימו — כשרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דבר זה מלמד שלא נשרפו ממש, אלא קוטרא עייל בהו [עשן בלבד נכנס בהם], ושינה צבעם לפי שעה. אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן [אנו] נאמר כהמשך לכך: אדומין שלא הוריקו, ושלקן והוריקו — טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? איגלאי בהתייהו [התגלתה בושתם], כלומר, התגלה על ידי הבישול שכבר נשרפו מתחילה. אמר רב אשי: הלכך [מכאן] יש להורות: לא ליכול אינש אלא בשלקא [לא יאכל אדם עוף שנפל לאור אלא בבישול], למרות שהאיברים האדומים (לב, קורקבן וכבד) שבו לא הוריקו, שהרי רק באופן זה ניתן לומר בוודאות שלא נשרפו. ודוחים: ולא היא [ואין הדבר כן], שכן אחזוקי ריעותא לא מחזקינן [להחזיק ריעות, פגם בדבר אין אנו מחזיקים], כשאין לפנינו סימן לדבר.

״דְּרָסָהּ וּטְרָפָהּ בְּכוֹתֶל״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ צְרִיכָה בְּדִיקָה.

שנינו במשנה: דרסה אדם את העוף ברגליו, וכן אם טרפה (חבט אותה) בכותל, או שריצצתה בהמה, אם שהתה מעת לעת ושחטה — כשרה. אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי: אחת זו ואחת זו, כלומר, כל אחת מאלו ששנינו, אפילו שהתה מעת לעת — צריכה בדיקה לאחר שחיטה, שמא נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה, וכיוצא בזה.

מתני׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בָּעוֹף: נִיקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה. הִכְּתָה חוּלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. נִיקַּב הַזֶּפֶק, רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיטַּל. יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִיקְּבוּ. נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְּנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה – פְּסוּלָה.

ואלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת (הקנה), או שנסדקה לאורכה. הכתה חולדה על ראשה במקום שאינו עושה אותה טרפה, שלא כנגד המוח. ניקב הזפק, מעין כיס התלוי בתחתית הוושט, שהאוכל שוהה בו קודם שהוא עובר לקורקבן לצורך העיכול, רבי אומר: אפילו ניטל הזפק — כשרה. יצאו בני מעיה מדופן הבטן ולא ניקבו, נשתברו גפיה (כנפיה), או נשתברו רגליה, או נמרטו נוצות כנפיה — כשרה. ר' יהודה אומר: אם נטלה הנוצה הדקה המכסה את גופה — פסולה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי סִימַאי וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָלְכוּ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּלוּד וְשָׁבְתוּ בְּאוֹנוֹ, וְהוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת כְּרַבִּי בְּזֶפֶק.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו בעיר אונו, והורו בטרפחת (ברחם) הבהמה שניטלה, כרבי שהתיר במשנתנו בזפק העוף שניטל.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת – לְאִיסּוּרָא, כְּרַבִּי בְּזֶפֶק – לְהֶתֵּירָא; אוֹ דִּילְמָא, הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת לְהֶתֵּירָא כְּרַבִּי בְּזֶפֶק, אֲבָל כְּרַבִּי בְּזֶפֶק לָא סְבִירָא לְהוּ? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים מה כוונת ברייתא זו: האם מדובר בשני מעשים שונים, ש הורו בטרפחת שניטלה — לאיסורא [לאיסור], והורו כרבי בזפק — להתירא [להיתר]. או דילמא [שמא] מעשה אחד הוא, שהורו בטרפחת שניטלה להתירא [להיתר] כשיטת רבי שמתיר בזפק, אבל כרבי בזפק עצמו לא סבירא להו [אינם סבורים כן]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה ב תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַבָּה וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גַּגּוֹ שֶׁל זֶפֶק נִידּוֹן כְּוֶושֶׁט. הֵיכָא? אֲמַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: כָּל שֶׁנִּמְתָּח עִמּוֹ.

אמר רבה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: גגו (חלקו העליון) של זפק נידון כוושט, שנקב כלשהו בו עושה טריפה. ושואלים: היכא [היכן] הוא הקרוי גגו של זפק? אמר רב ביבי בר אביי: כל שנמתח עמו, עם הוושט.

״יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – טְרֵפָה, דִּכְתִיב: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹנָנִיּוֹת בָּאָדָם, שֶׁאִם נֶהְפָּךְ אַחַת מֵהֶן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת.

שנינו במשנה: יצאו בני מעיה של העוף ולא ניקבו — כשרה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לא שנו כן אלא כשלא היפך בהן בבני המעיים, שהחזירם למקומם כמות שהן, אבל היפך בהן — טרפה, דכתיב [שנאמר]: "הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו) — מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם, איברים שיושבים כל אחד על מקומו באופן הראוי, שאם נהפך אחת מהן — אינו יכול לחיות, וכיוצא בזה ביצורים אחרים, שאם הופך את איבריהם אינם יכולים לחיות.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״ – כְּרַכָּא דְּכוּלָּהּ בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו, מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו, מִמֶּנּוּ שָׂרָיו, מִמֶּנּוּ מְלָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד״ וגו׳.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר על אותו כתוב "הוא עשך ויכוננך" שהוא מדבר על עם ישראל — כרכא דכולה ביה [כרך שהכל בו], ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר: "ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה" (זכריה י, ד), כלומר, ממנו עצמו מצויים הדברים המחזיקים אותו ומגינים עליו.

הַהוּא רוֹמָאָה דְּחַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דִּנְפַל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא, פַּקְעֵיהּ כְּרֵסֵיהּ וּנְפוּק מַעֲיָינֵיהּ, אַתְיֵיהּ לִבְרֵיהּ וְשַׁחְטֵיהּ קַמֵּיהּ

מסופר, ההוא רומאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא [רומאי אחד שראה אדם שנפל מהגג לארץ], פקעיה כרסיה ונפוק מעייניה [ופקעה כריסו של הנופל ויצאו בני מעיו], אתייה לבריה ושחטיה קמיה [הביא אותו רומאי את בנו של אותו נופל ושחט אותו לפניו]