וְחַזְיָיהּ לִדְרַב מַתָּנָא דְּאָתְיָא בְּ״זֶה הַכְּלָל״, מַאי טַעְמָא? דְּדָמְיָא לִנְטוּלֵי; תְּנָא: ״אֵלּוּ טְרֵפוֹת״ – הָנֵי הוּא דִּטְרֵפָה, הָא דְּרַב מַתָּנָא כְּשֵׁרָה.

וחזייה [וראה התנא את זו] שאמר רב מתנא שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דאתיא [שהיא באה, נכנסת] לכאורה בתוך "זה הכלל" שבסוף המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דדמיא לנטולי [שהיא דומה לנטולים], כמו לניטל הכבד ששנינו במשנה שהוא טריפה, לכן תנא [שנה] "אלו טרפות" להדגיש: הני הוא [אלו הם] טרפה, הא [אבל] זו של רב מתנא כשרה, ואגב ששנה "אלו טרפות" — שנה גם "אלו כשרות". זו שיטת ר' יוחנן.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת״ דַּוְקָא; תְּנָא טְרֵפוֹת, וּתְנָא ״זֶה הַכְּלָל״, וְחַזְיָיהּ לִדְרַב מַתָּנָא דְּלָא אָתְיָא בְּ״זֶה הַכְּלָל״, מַאי טַעְמָא? לָאו לִנְקוּבֵי דָּמְיָא, וְלָא לִפְסוּקֵי דָּמְיָא, וְלִנְטוּלֵי נַמִי לָא דָּמְיָא; תְּנָא: ״אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת״ – הָנֵי הוּא דִּכְשֵׁרוֹת, הָא דְּרַב מַתָּנָא טְרֵפָה.

ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנינו "אלו כשרות" דוקא, כיצד? תנא [שנה] התנא רשימת טרפות, ותנא [ושנה] "זה הכלל" להוסיף טריפות דומות להן, וחזייה [וראה את] ההלכה של רב מתנא, שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דלא אתיא [שאינה באה, נכנסת] לכאורה ב"זה הכלל", מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו לנקובי דמיא [לא לנקובים כגון נקובת הוושט, היא דומה], שהרי אין בה נקב, ולא לפסוקי דמיא [ולא לחתוכים כגון פסוקת הגרגרת, היא דומה], שהרי לא נחתכה, ולנטולי נמי לא דמיא [ולנטולים גם כן אינה דומה], שהרי לא ניטלה, לכן תנא [שנה] "אלו כשרות" — להדגיש: הני הוא [אלה הן] שהן כשרות, ואולם הא [זו] של רב מתנא היא טרפה. ואגב כך שנה "אלו טרפות".

גּוּפָא, אָמַר רַב מַתָּנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשַׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה. וְרָבָא אֲמַר: כְּשֵׁרָה, וְאִי אִיפְסִיק נִיבֵיהּ – טְרֵפָה. וְהִלְכְתָא: אִיפְסִיק – נַמִי כְּשֵׁרָה, עַד דְּמִתְעַכְּלָא אִתְעַכּוּלֵי.

גופא [ודנים לגופה] של אותה הלכה שהבאנו, אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש הירך שיצא ממקומו] בשקע שבעצם האליה — טרפה. ורבא אמר: כשרה, ואי איפסיק ניביה [ואם נפסק, נחתך הניב שלו], הגיד המחבר אותו למקומו — הריהי טרפה. והלכתא [והלכה]: איפסיק [נפסקו] נמי [גם כן] כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי [שמתעכל, נרקב] אותו ניב, אז היא טריפה.

״עַד כַּמָּה תֶּחְסַר״. אֲמַר זְעֵירִי: אַתּוּן דְּלָא מִיתְחֲמֵי לְכוֹן שִׁיעוּרָא – שִׁיעוּרֵיהּ בְּדִינָרָא קוּרְדִּינָאָה, וְהָוֵי כִּפְשִׁיטָא זוּטַרְתִּי, וּמִשְׁתַּכְּחָא בֵּינֵי פְּשִׁיטֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא.

שנינו במשנה בענין גרגרת שניקבה: עד כמה תחסר ותהא כשרה? עד כגודל איסר האיטלקי. אמר זעירי שבא מארץ ישראל: אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא [אתם שאינכם יכולים לראות את השיעור] של איסר האיטלקי, שאינו מצוי בבבל — שיעוריה בדינרא קורדינאה [שיעורו לגביהם בדינר כורדי]. והוי כפשיטא זוטרתי [והוא כמו מעה קטנה], ומשתכחא ביני פשיטי [והיא מצויה בין הפרוטות] של פומבדיתא.

אֲמַר רַבִּי חָנָא פְּתוֹרָאָה: עֵילָא מִינַּאי הֲוָה קָאֵי בַּר נַפָּחָא, וּבְעָא מִינִּי דִּינָרָא קוּרְדִּינָאָה לְשַׁעֲרֵי בֵּיהּ טְרֵיפְתָא, וּבְעַי לְמֵיקַם מִקַּמֵּיהּ וְלָא שְׁבַקְנִי, אֲמַר לִי: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב! אֵין בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם.

אמר ר' חנא פתוראה [השולחני, חלפן הכספים]: עילא מינאי הוה קאי [למעלה ממני היה עומד] בר נפחא, ר' יוחנן, ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא [וביקש ממני דינר כורדי לשער בו טריפות] כמו שאמר זעירי, ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני [ורציתי לעמוד מפניו, מפני כבודו, ולא הניחני], אמר לי: שב בני שב! אין בעלי אומניות (בעלי מלאכה) רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם.

וְלָא? וְהָתְנַן: כָּל בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, וְאוֹמְרִין לָהֶם: אֲחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם!

ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר היו מביאים את הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום!

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵיהֶם – עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – אֵין עוֹמְדִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בְּשַׁעְתָּהּ, שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין.

אמר ר' יוחנן: מפניהם אמנם עומדין, שצריך להרבות בכבודם, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר ר' יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי מפניהם, מפני מביאי הביכורים — עומדין, מפני תלמידי חכמים — אין עומדין.

מִמַּאי? דִּילְמָא: כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נִמְצָא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא!

ודוחים: ממאי [ממה, מנין]? מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] עומדים מפניהם לא בגלל חשיבותם היתרה, אלא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא ינהגו בהם כבוד מרובה יימנעו מלהביא ביכורים, מפני טורח הדרך.

אָמַר רַב נַחְמָן: כְּסֶלַע – כְּיָתֵר מִכְּסֶלַע, כְּאִיסָּר – כְּיָתֵר מִכְּאִיסָּר.

שנינו במשנתנו: עד כמה תחסר הגרגרת ועדיין תהיה הבהמה כשרה — עד כאיסר האיטלקי. ובענין זה מביאים מה שאמר רב נחמן: כשאמרו חכמים על דבר ששיעורו כסלע, וכגון שאם נחסרה גולגולת כסלע הרי זו טריפה, דינו של חסרון כסלע מצומצם הריהו כיתר מכסלע. וכששנו כאיסר, כגון במשנתנו, שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה — דינו של חסרון כאיסר מצומצם הריהו כיתר מכאיסר, שהוא עושה טריפה.

אַלְמָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: ״עַד״ – וְלֹא עַד בִּכְלָל.

ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב נחמן שבכל מקום שאומרים חכמים "עד" כוונתם ולא עד בכלל, שהרי שנינו במשנתנו שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה, ובוודאי אינו כולל חסרון בגודל איסר מדוייק, שהרי הוא טריפה לדברי ר' נחמן, כיתר מאיסר.

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה – עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים טָהוֹר, מַאי לָאו חֲמִשָּׁה כִּלְמַטָּה? לָא חֲמִשָּׁה כִּלְמַעְלָה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בדיני טומאה וטהרה: חבל היוצא מן המטה (מיטת חבלים) לאחר שסירגו בו את המיטה, אם אורכו עד חמשה טפחים — טהור, שאם נטמאה המיטה — אינו נטמא איתה, מפני שאינו ראוי לכלום, ואינו נחשב חלק ממנה. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאם היו בו חמשה טפחים בדיוק הרי הוא כלמטה, כפחות מחמישה טפחים, ואינו מקבל טומאה? ואם כן "עד" — ועד בכלל! ודוחים: לא, אם היו בו חמשה דינו כלמעלה מחמישה, ומקבל טומאה.

תָּא שְׁמַע: מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה – טָמֵא; מַאי לָאו עֲשָׂרָה כִּלְמַטָּה? לָא, עֲשָׂרָה כִּלְמַעְלָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם: היו בחבל מחמשה טפחים ועד עשרה טפחים — טמא, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם היו בו עשרה טפחים דינו כלמטה, כפחות מעשרה, וטמא? ודוחים: לא, עשרה דינו כלמעלה מעשרה, שאם נטמאה המיטה הריהו טהור.

תָּא שְׁמַע: הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, הֵן וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדוֹפְנוֹתֵיהֶם יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסוּמָּכִין

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הדקין (הקטנים) שבכלי חרס, בין הן עצמם, ובין אם נשברו ונשארו קרקרותיהן (התחתיות שלהם), או דופנותיהם, ואותם שוליים או דפנות שנשארו יושבין שלא מסומכין, שאין צורך להשעין אותם על משהו אחר, ויש בהם עדיין בית קיבול —