כַּמָּה חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת; וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכֵן לִטְרֵפָה!

כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, ולא תטמא באוהל כשדרה שלמה של מת? בית שמאי אומרים: אם חסרות לה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן הם חלוקים לענין טרפה, שלדעת בית שמאי, רק אם נחסרו שתי חוליות הרי זו טריפה, ולדעת בית הלל (שהלכה כמותם) — אפילו אם נחסרה חוליא אחת. ומשמע שדווקא אם נחסרה חוליא טריפה היא, אבל אם רק נעקרה צלע מן החוליא — כשרה, בניגוד למה שנאמר כאן בשמו!

הָכָא – צֵלָע בְּלָא חוּלְיָא, הָתָם – חוּלְיָא בְּלָא צֵלָע.

ומשיבים: אין כאן סתירה, מפני שמדובר בשני מקרים שונים, הכא [כאן] שאמר שמואל שאם נעקרה צלע מעיקרה טריפה — מדובר שנעקרה צלע בלא החוליא שלה, התם [שם], במחלוקת בית שמאי ובית הלל, מדובר שנחסרה חוליא בלא צלע, וממילא אין לדייק מכך שאם נעקרה הצלע אינה טריפה.

בִּשְׁלָמָא צֵלָע בְּלָא חוּלְיָא – מַשְׁכַּחַת לָהּ, אֶלָּא חוּלְיָא בְּלָא צֵלָע, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? בְּשִׁילְהֵי כַּפְלֵי.

ושואלים: בשלמא [נניח] צלע בלא חוליא — משכחת לה [מוצא אתה], שהצלע נעקרת מן החוליא, אלא חוליא בלא צלע — היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? ומשיבים: בשילהי כפלי [בסוף הכסלים, המתניים], שם יש חוליות בלא צלעות.

מַתְקִיף לָהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא: וְלִתְנְיֵיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל! אֲמַר לֵיהּ רַב: כִּי אִיתְשִׁיל – לְעִנְיַן טוּמְאָה אִיתְשִׁיל, דְּהָווּ לְהוּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.

על דברי שמואל, שבית שמאי ובית הלל נחלקו בחסרון חוליא גם לענין טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: ולתנייה [ושישנה] התנא הלכה זו גבי [אצל] רשימת קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ששנינו במסכת עדויות, שהרי בית הלל מחמירים ומטריפים אפילו בחסרון חוליא אחת, ואילו לדעת בית שמאי אינה טריפה עד שיחסרו שתים! אמר ליה [לו] רב: כי איתשל [כאשר נשאלה שאלה זו] שדנו בה בית שמאי ובית הלל — לענין טומאה איתשיל [נשאלה], דהוו להו [שנמצאים] בית שמאי הולכים בענין זה לחומרא, ומה שאמר רב יהודה בשם שמואל שמחלוקתם נוגעת גם לענין טריפה, לא נאמר דבר זה במפורש במשנה או בברייתא, ולכן לא הוזכר באותה רשימה. ושבים למה שאמר שמואל ש

״וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּהּ״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה רוֹב גּוֹבְהָהּ אוֹ רוֹב הֶיקֵּיפָהּ? תֵּיקוּ.

גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה — טריפה. בעי [שאל] ר' ירמיה האם רובה כוונתו לרוב גובהה, או לרוב היקיפה? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

״וּבָשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ״. בָּעֵי רַב אַשִׁי: בְּרוֹב קָרוּעַ, אוֹ בְּרוֹב נָטוּל?

עוד אמר שמואל: ובשר החופה (המכסה) רוב הכרס מלמטה ברובו — טריפה. בעי [שאל] רב אשי: האם שמואל דיבר ברוב קרוע, שאם יש קרע לרוב אורכו הרי זו טריפה, וכל שכן אם ניטל רובו, או דווקא ברוב נטול, אבל רוב קרוע אינו עושה טריפה?

תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּיקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רוֹב הַחִיצוֹנָה; וְאָמְרִי בְּמַעַרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַכָּרֵס כּוּלּוֹ – זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִי; וְאֵי זֶהוּ כָּרֵס הַחִיצוֹנָה – בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס!

ומשיבים: תפשוט ליה מדתנן [תפתור אותה את השאלה, ממה ששנינו במשנתנו]: כרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה טריפה היא; ואמרי במערבא משמיה [ואמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר' חנינא בפירוש הדברים: כל הכרס כולו זו היא כרס הפנימי, ואי זהו כרס החיצונה שאם נקרעה ברובה הרי זו טריפה? זהו בשר החופה את רוב הכרס. הרי שדי שייקרע בשר זה ברובו כדי לעשות טריפה.

מִידֵי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל; הָכִי אֲמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מֵילָת.

ודוחים: מידי הוא טעמא [כלום היא הטעם], כלומר, הרי לא נשאלה כאן השאלה אלא כדי לברר את דעת שמואל, והרי שמואל עצמו אינו סבור כן, שהכי [כך] אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל: כרס החיצונה ששנינו במשנה אינו בשר החופה את רוב הכרס, אלא הוא מקום בכרס עצמה שאין בו מילת (מעין צמר רך, המכסה את דופן הכרס), ואם כן אין להביא ראיה לשיטתו ממשנתנו.

״וּדְרוּסַת הַזְּאֵב״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּבְהֵמָה – מִן הַזְּאֵב וּלְמַעְלָה, וּבְעוֹפוֹת – מִן הַנֵּץ וּלְמַעְלָה.

שנינו במשנה: ודרוסת הזאב, שנעץ בה ציפורניו — טריפה היא. אמר רב יהודה אמר רב: דרוסה בבהמה — הריהי טריפה אם נדרסה מן הזאב ולמעלה, על ידי זאב או חיות גדולות יותר ממנו, כגון אריה. ובעופות — אם נדרסו מן הנץ ולמעלה.

לְמַעוּטֵי מַאי? אִילֵימָא לְמַעוּטֵי חָתוּל – תָּנֵינָא: וּדְרוּסַת הַזְּאֵב! וְכִי תֵּימָא: הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דִּזְאֵב בְּגַסָּה נַמִי דָּרֵיס – וְהָא תְּנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב – בְּדַקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי – בְּגַסָּה!

ושואלים, מה שאמר רב: בבהמה מן הזאב ולמעלה, למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חתול שדרס בהמה — הלוא כבר תנינא [שנינו]: ודרוסת הזאב, ומשמע: ולא חתול! וכי תימא [ואם תאמר], הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] רב, שלדעת משנתנו זאב בבהמה גסה נמי דריס [גם כן דורס], ולא בא למעט חתול — דבר זה אינך יכול לומר, והא תנן [והרי שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא דווקא בבהמה דקה, כגון כבשים, ודרוסת ארי בבהמה גסה כגון שוורים!

וְכִי תֵּימָא: רַבִּי יְהוּדָה מִפְלַג פָּלֵיג – וְהָאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָא: לֹא בָּא רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יהודה מפלג פליג [חולק הוא], ולדעת חכמים זאב עושה דרוסה גם בבהמה גסה, וכמותם פסק רב — והאמר [והרי אמר] ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעא: לא בא ר' יהודה במשנתנו אלא לפרש דברי חכמים!

גַּבְרָא אַגַּבְרָא קָא רָמֵית? אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם – לְמַעוּטֵי חָתוּל; מַהוּ דְּתֵימָא, אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה מקשה]? יתכן שר' אלעא סבור שהוא בא לפרש, ורב סבור שבא לחלוק! איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם הכל סבורים שדרוסת זאב היא דווקא בבהמה דקה, ודברי רב באו למעוטי [למעט] חתול שדרס בהמה דקה. ויש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר], מה ששנה התנא: ודרוסת הזאב בדקה — אורחא דמלתא קתני [דרכו של עולם הוא שונה], שדרכו של זאב לדרוס, ובאמת גם חתול עושה דרוסה בבהמה דקה, קא משמע לן [משמיע לנו] רב שזאב דווקא.

אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּרוּסַת חָתוּל וּנְמִיָּיה – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, דְּרוּסַת חוּלְדָּה – בְּעוֹפוֹת. מֵיתִיבֵי: דְּרוּסַת חָתוּל, נֵץ וּנְמִיָּיה – עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל, אֲבָל דְּרוּסָה לֵית לְהוּ!

אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה הריהי טריפה בגדיים וטלאים, הקטנים שבבהמה הדקה, ודרוסת חולדה הריהי טריפה בעופות דווקא. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דרוסת חתול, נץ ונמייה אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, שינקבו בציפורניים את המעיים ושאר אברים, שנקב בהם עושה טריפה. ונדייק: אבל דרוסה ממש, שעושה טריפה בעצם הדריסה והטלת הארס, לית להו [אין להם]!

וְתִסְבְּרָא, נֵץ לָא דָּרֵיס? וְהָתְנַן: וּדְרוּסַת הַנֵּץ! הָא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּעוֹפוֹת, כָּאן – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.

ותחילה תוהים על מה ששנינו בברייתא זו: ותסברא [וסבור אתה] שנץ לא דריס [אינו דורס]? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ודרוסת הנץ! ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה]: כאן ששנינו שנץ עושה דרוסה — הרי זה בעופות, כאן ששנינו בברייתא שאינו עושה דרוסה — בגדיים וטלאים.

מִכָּל מָקוֹם לְרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, בְּרִיבִּי אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין – יֵשׁ דְּרוּסָה.

ואומרים: מכל מקום, לרב חסדא שאמר שיש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים, קשיא [קשה] הברייתא, שדייקנו ממנה שאינו עושה דרוסה! ומשיבים: הוא רב חסדא שאמר כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], החכם בריבי אומר: לא אמרו שאין דרוסה לחתול אלא במקום שאין מצילין לגדי, אבל במקום שיש מצילין, שמנסים להציל את הגדי מידו — יש דרוסה, שהוא משתולל ומטיל ארס, ובמקרה זה דיבר רב חסדא.

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה? וְהָא הַהִיא תַּרְנְגוֹלֶת דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא, דִּרְהַט חָתוּל בַּתְרָהּ וְעַל לְאִידְרוֹנָא, וְאִיתְּחִיד דָּשָׁא בְּאַפֵּיהּ, וּמַחְיֵיהּ לְדָשָׁא בְּסִיחוּפֵיהּ, וְאִשְׁתַּכַּח עֲלָהּ חֲמִשָּׁה קוּרְטֵי דְּמָא!

ומקשים: ובמקום שאין מצילין אין החתול עושה דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס], משמע שיש דרוסה גם במקום שאין מצילים! ומשיבים:

הַצָּלַת עַצְמָהּ נַמִי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמֵי. וְרַבָּנַן – זִיהֲרָא אִית לֵיהּ, וְלָא קָלֵי זִיהֲרֵיהּ.

הצלת עצמה של החתול נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמי [נחשבת], שהיא חשה מאויימת. ושואלים: ורבנן [וחכמים] ששנו בברייתא שאין חתול עושה דרוסה כלל, כיצד הם מסבירים מעשה זה? ומשיבים: זיהרא אית ליה, ולא קלי זיהריה [ארס יש לו, לחתול, ואולם אין הארס שלו שורף] עד כדי לעשות טריפה.

אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא מַנִּי? בְּרִיבִּי הִיא, דְּתַנְיָא, בְּרִיבִּי אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ יֵשׁ דְּרוּסָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַצִּילִין, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין – אֵין דְּרוּסָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיא באופן אחר: לאחר שהקשו על רב חסדא, שאמר שחתול עושה דרוסה בגדיים וטליים, ממה שדייקנו מן הברייתא שאינו עושה דרוסה, השיבו כי הא מני [ברייתא זו כדעת מי היא]? שיטת בריבי, היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בריבי אומר: לא אמרו שיש דרוסה לחתול אלא במקום שיש מצילין לגדי מידו, אבל במקום שאין מצילין — אין דרוסה. ואילו רב חסדא פוסק כשיטת חכמים החולקים עליו, וסבורים כי גם כשאין מצילים — חתול עושה דרוסה.

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַצִּילִין אֵין דְּרוּסָה? וְהָא הַהִיא תַּרְנְגוֹלֶת דַּהֲוַאי בֵּי רַב כָּהֲנָא, דִּרְהַט חָתוּל בַּתְרָהּ וְעַל לְאִידְרוֹנָא, וְאִיתְּחִיד דָּשָׁא בְּאַפֵּיהּ, וּמַחְיֵיהּ לְדָשָׁא בְּסִיחוּפֵיהּ, וְאִישְׁתַּכַּח עָלֶיהָ חֲמִשָּׁה קוּרְטֵי דְּמָא! הַצָּלַת עַצְמָהּ נַמִי כְּהַצָּלַת אֲחֵרִים דָּמְיָא.

ושואלים על כך: ובמקום שאין מצילין אין דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה ונכנס לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו והיכה את הדלת בכפו], ואישתכח עליה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמישה טיפות דם]! והשיבו: הצלת עצמה נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמיא [נחשבת].

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב:

מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: