״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.

"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ... והביא קרבנו" (ויקרא ד, כז—כח) — "מעם" הריהו מיעוט, לומר: לא כל עם הארץ, אלא פרט למשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״ – הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ;

ר' שמעון בן יוסי אומר משום (בשם) ר' שמעון: דין זה נלמד ממה שנאמר "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו וכו' והביא קרבנו" (שם כב), ללמדנו: השב מידיעתו מי שחוזר בתשובה מפני שנודע לו שחטא, שאם היה יודע מתחילה שיש בכך עבירה לא היה חוטא — הוא מביא קרבן חטאת על שגגתו, אבל מי שאינו שב מידיעתו, שגם אם היה יודע שזו עבירה היה חוטא — אינו מביא קרבן על שגגתו. משמע שמשומד, שאינו שב מידיעתו, אינו מביא קרבן על השגגה.

וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וַאֲמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קָרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ!

ואמרינן [ואומרים היינו]: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם] בין התנא הראשון ור' שמעון? ואמר רב המנונא: משומד לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלדעת התנא הראשון אינו מביא קרבן, שהרי על כל פנים משומד הוא (לאכול חלב). ולדעת ר' שמעון, כיון שלענין דם אינו משומד, והוא שב מידיעתו, הריהו מביא קרבן על שגגתו. על כל פנים, מכתוב זה למדנו שאין מקבלים קרבן מן המשומד, ולשם מה הוצרך הדיוק מ"מכם" כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם?

חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ; וְאִי אַשְׁמַעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.

ומשיבים: חדא [ברייתא אחת] עוסקת בקרבן חטאת שמביא המשומד, וחדא [ואחת] בעולה שמביא כנדבה. ומוסיפים: וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בחטאת, הייתי אומר שאין מקבלים אותה מן המשומד משום שלכפרה הוא, ואין משומד ראוי לכפרה, אבל עולה שדורון (מתנה) בלבד הוא — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו]. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בעולה, היינו אומרים שאין מקבלים אותה ממנו משום דלאו חיובא הוא [שאין היא חיוב] אלא מתנה מרצון, ואין המשומד ראוי להביאה. אבל חטאת דחיובא הוא [שחובה היא], ועליו להביא חטאת לכפרת חטאו — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו], על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב: ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵיהּ כְּתִיב.

בברייתא שבעמוד הקודם דרשו חכמים ש"מן הבהמה" כוונתו לאנשים שדומים לבהמה, שאינם מקיימים מצוות, ומשם למדו שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל. ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] בהמה, ואנו דורשים אותו כמתייחס לאדם, גריעותא היא [חסרון הוא]? והכתיב [והרי נאמר]: "אדם ובהמה תושיע ה' "(תהלים לו, ז), ואמר רב יהודה אמר רב שיש לפרש את הכתוב כך: אלו בני אדם שהן באמת ערומין בדעת כאדם, ולמרות חכמתם משימין עצמן כבהמה בענוה ושפלות! ומשיבים: התם כתיב [שם נאמר] יחד "אדם ובהמה", הכא [כאן] שנאמר "מן הבהמה" — בהמה לחודיה כתיב [לעצמו נאמר].

וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, זֶרַע אָדָם לְחוּד וְזֶרַע בְּהֵמָה לְחוּד.

ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] יחד "אדם ובהמה", בהמה לשון מעליותא [מעלה] היא? והא כתיב [והרי נאמר]: "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא, כו), ופירשו חכמים ש"זרע בהמה" האמור שם עניינו אנשים פחותים, בורים! ומשיבים: התם [שם] הא חלקיה קרא [הרי חילק אותם הכתוב], זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד, לומר שכל אחד עומד בפני עצמו.

(סִימָן: נקל״ף)

ושבים לדון בשחיטת כותי (סימן לרשימת החכמים שלהלן נקלף: ח נ ן, יע ק ב, בן לוי, בר ק פ רא

אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אֱינָשֵׁי שְׁמַעֲתָא! בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?!

). אמר רב חנן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (עמדו למנין, הצביעו) על שחיטת כותי ואסרוה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי שאסרוה אלא בשאין ישראל עומד על גביו ורואה את שחיטתו? אמר ליה [לו]: דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא [דומה חכם זה כאנשים שלא למדו הלכה], בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי [צריך לומר] שהוא אסור? אלא ודאי אסרו שחיטת כותי בכל אופן.

קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי; וְתָהֵי בָּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווּ מְקַבְּלִי לָהּ, אוֹ דִּלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קִבְּלוּהָ?

ומבררים: קבלה ר' זירא מיניה [ממנו] מר' יעקב בר אידי תשובה זו, או לא קבלה מיניה [ממנו], שלדעתו שחיטת הכותי כשרה כשישראל עומד על גביו? תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן בר יצחק שאמר ר' אסי: אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, ואף ר' אסי עצמו אכל משחיטת כותי. ותהי בה [והיה תוהה בכך] ר' זירא: האם לא שמיעא להו [לא שמעו את ההלכה הזו] שלפיה נאסרה שחיטת כותי, דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה [שאם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], או דלמא שמיע להו ולא קבלוה [שמא שמעו אותה ולא קיבלו אותה]?

הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קִבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווּ מְקַבְּלִי לָהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הָשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

הדר פשיט לנפשיה [חזר ופתר לעצמו]: מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה [מסתבר ששמעו את ההלכה ולא קיבלו אותה], דאי סלקא דעתך לא שמיע להו [שאם עולה על דעתך שלא שמעו] הלכה זו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה [ואם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא [איך יסתייע הדבר שאנשים גדולים אלה יאכלו איסור]? השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן שיאכלו מן האסור (חולין ז,א), צדיקים עצמן לא כל שכן שאין מגיעים לידי תקלה! אלא ודאי חכמים אלה חולקים על ההלכה הזו, וסוברים ששחיטת כותי מותרת.