וגו׳ – לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַדַּקִּין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה.

הרי זה להביא (לרבות) לאיסור חלב שעל גבי הדקין (המעיים הדקים) הנמשכים מן הקיבה, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי זה בא להביא חלב שעל גבי הקבה. ואילו ר' ישמעאל מתיר חלב שעל הקיבה, והוא מה שנאמר לעיל שהכהנים נהגו בו היתר כשיטתו.

וּרְמִינְהִי: ״אֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב קְרוּם וְנִקְלָף – אַף כֹּל קְרוּם וְנִקְלָף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף – אַף כֹּל תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באיסור חלב "החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג), ר' שמעון (ישמעאל) אומר: מה חלב המכסה את הקרב שאסר הכתוב, יש עליו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — אף כל חלב שיש לו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — הרי זה אסור, ואף חלב שעל גבי הקיבה בכלל זה. ר' עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב, הוא תותב, פרוש כשמלה על הבשר ואינו מהודק, וגם יש לו קרום והוא נקלף — אף כל חלב שהוא תותב ויש לו קרום ונקלף, כגון חלב שעל גבי הדקין — אסור. אבל אם אינו תותב, אלא דבוק בבשר, וכגון חלב שעל גבי הקיבה — אינו חלב אסור, אלא שומן מותר. ונמצא שלפי ברייתא זו, ר' ישמעאל הוא האוסר חלב שעל גבי הקיבה!

שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפּוּךְ קַמַּיְיתָא.

שלח רבין משמיה [משמו] של ר' יוחנן: כפי ששנינו בברייתא זו — כך היא הצעה של משנה, כלומר, כך צריך לומר, ואיפוך קמייתא [והפוך את שיטות התנאים בברייתא הראשונה], ואמור ש"כל החלב אשר על הקרב" בא לרבות לאיסור חלב שעל הדקין לדברי ר' עקיבא, ולדעת ר' ישמעאל הוא בא לרבות לאיסור גם חלב שעל הקיבה.

מַאי חָזֵית דְּאָפְכַתְּ קַמַּיְיתָא? אֵיפּוּךְ בַּתְרַיְיתָא! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּקָתָנֵי ״מָה״ – דַּוְוקָא.

ושואלים: מאי חזית דאפכת קמייתא [מה רואה אתה שאתה הופך את הברייתא הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה]! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בברייתא השניה, כיון דקתני [שהוא שונה] בלשון "מה חלב המכסה את הקרב" וכו', שהוא מדקדק בלשון הכתוב, מה בדיוק למדים מ"המכסה את הקרב" — הרי זה סימן שהיא דווקא [נאמרה בדיוק].

אִי הָכִי, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? כְּרַבִּי עֲקִיבָא הִיא! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שנאמר בעמוד הקודם, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כדעת ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, הלא כדעת ר' עקיבא היא! אמר רב נחמן בר יצחק, כך צריך לפרש: אלה דברי ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], ולדעתו הוא אסור.

אָמַר רַב: חֵלֶב טָהוֹר – סוֹתֵם, טָמֵא – אֵינוֹ סוֹתֵם. וְרַב שֵׁשֶׁת אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – סוֹתֵם.

ובקשר שבין החלב האסור והמותר לבין דיני טריפות, אמר רב: חלב טהור (מותר), אם היה תחתיו נקב שעושה טריפה — הרי הוא סותם אותו, ואינה טריפה, ואילו חלב טמא — אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה סותם.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חֵלֶב חַיָּה מַאי? דַּוְקָא אֲמַר: חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, וְהַאי נַמִי – טָהוֹר הוּא; אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּמִהֲדַק, וְהַאי לָא מִהֲדַק!

בעי [שאל] ר' זירא: לדברי רב, שחלב טמא אינו סותם, חלב חיה, שכולו מותר, מאי [מה] דינו לענין זה? האם בדוקא אמר רב שחלב טהור סותם, והאי נמי [וזה, חלב חיה, גם כן] טהור הוא, שאין בחיה איסור חלב בכלל, ואם כן, גם חלב שבבהמה אינו סותם, כגון החלב המכסה את הקרב — בחיה הוא סותם, ואינה טריפה. או דלמא [שמא] לא נאמר שחלב טהור בבהמה סותם אלא משום דמהדק [שהחלב הטהור מהודק], והאי לא מהדק [וזה, החלב המכסה את הקרב, בחיה אינו מהודק], ולכן אינו סותם?

אֲמַר אַבַּיֵי: מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ? נְהִי דְּשָׁרֵי בַּאֲכִילָה, אִהֲדוּקֵי לָא מִהֲדַק!

אמר אביי: מאי תיבעי ליה [מה נסתפק לו] לר' זירא? כלומר, פשוט הדבר, נהי דשרי [גם אם אמנם מותר חלב זה] באכילה, מכל מקום אהדוקי לא מהדק [אינו מהודק], ואינו סותם!

הַהוּא נֶקֶב דְּסַתְמַהּ חֵלֶב טָמֵא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא; אֲמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? חֲדָא, דְּהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֵלֶב טָמֵא נַמִי סוֹתֵם. וְעוֹד, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: רַב, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל?!

מסופר, ההוא נקב דסתמה [אותו נקב שנמצא בבהמה שסתם אותו] חלב טמא, דאתא לקמיה [שבא לפני] רבא, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בזה]? חדא [אחת] — דהא [שהרי] אמר רב ששת: חלב טמא נמי [גם כן] סותם. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: יש בדבר זה שיטת רב שאוסר, ויש בזה גם איסורא דאורייתא [איסור מן התורה], ואת אמרת [ואתה אומר] ומשתמש בנימוק שהתורה חסה על ממונן של ישראל?!

מַנְיוּמִין כַּנְדּוֹקָא אִיגְּלֵי לֵיהּ בִּסְתְּקָא דְּדוּבְשָׁא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? חֲדָא, דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּילּוּי – הַיַּיִן וְהַמַּיִם וְהֶחָלָב, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִים – מוּתָּרִים. וְעוֹד, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל?!

כיוצא בזה מסופר, מניומין כנדוקא [עושה הכדים] איגלי ליה בסתקא דדובשא [נתגלה לו כלי מלא דבש], והיה חשש שמא אכל ממנו נחש והטיל בו ארס, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול מה דינו, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בכך]? חדא [אחת] — דתנן [ששנינו]: שלשה משקים אסורים משום גילוי — היין, והמים והחלב, ושאר כל המשקים מותרים, ואם כן, אין הדבש בכלל האיסור. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: הרי עומדת לפנינו שיטת ר' שמעון, שסבור שגם דבש הוא בכלל המשקים האסורים משום גילוי, ויש כאן חשש של סכנת נפשות, ואת אמרת [ואתה אומר] התורה חסה על ממונם של ישראל?

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי – צִיר וְחוֹמֶץ, שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וּמוֹרַיְיס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּילּוּי. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲנִי רָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁשָּׁתָה צִיר בְּצַיְדָן. אָמְרוּ לוֹ: שָׁטְיָא הֲוָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים.

ומבררים: שיטת ר' שמעון בענין זה מאי היא [מה הוא]? דתניא [ששנויה ברייתא]: חמשה משקים אין בהם משום גילוי, שהנחשים אינם טועמים מהם: ציר היוצא מן הדגים, וחומץ, שמן, ודבש, ומורייס (ציר עשוי משומן דגים ומלח), ר' שמעון אומר: אף הן יש בהן משום גילוי. ואמר ר' שמעון: אני עצמי ראיתי נחש ששתה ציר בצידן. אמרו לו חכמים: שטיא הוה [שוטה היה] אותו נחש, משונה בהתנהגותו, ואין מביאין ראיה מן השוטים.

אֲמַר לֵיהּ: אוֹדֵי לִי מִיהַת בְּצִיר, דְּהָא רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן, כִּי הֲוָה לְהוּ גִּילּוּיָא – שְׁדוּ לֵיהּ בְּצִיר. אֲמַר לֵיהּ: אוֹדֵי לִי מִיהָא בִּדְבַשׁ, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר קָאֵי כְּוָותֵיהּ, דְּתַנְיָא: וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹסֵר בִּדְבַשׁ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהת [הודה לי על כל פנים] בציר שאין בו חשש גילוי, שהרי מוחזק בידינו שאין הלכה כר' שמעון בענין זה, דהא [שהרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ורבנן [וחכמים], כי הוה להו גילויא [כאשר היה להם דבר שיש בו חשש לגילוי] שדו ליה [היו משליכים] אותו בציר, שמחמת חריפותו מבטל את הארס. ומן הצד השני אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אודי לי מיהא [הודה לי על כל פנים] בדבש שהוא אסור משום גילוי, שכן ר' שמעון בן אלעזר קאי כוותיה [הולך כשיטתו] של ר' שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא]: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אוסר בדבש.

אָמַר רַב נַחְמָן: חֵלֶב הֶעָשׂוּי כְּכוֹבַע אֵינוֹ סוֹתֵם. הֵיכָא? אָמְרִי לָהּ חִיטֵּי דְּכַרְכְּשָׁא, וְאָמְרִי לָהּ: טַרְפְּשָׁא דְּלִיבָּא.

ושוב לענין העיקרי, אמר רב נחמן: חלב העשוי ככובע, למרות שהוא טהור (מותר באכילה) — אינו סותם, ואם היה נקב באותו מקום הרי זו טריפה. ושואלים: היכא [היכן] נמצא חלב כזה? אמרי לה [יש אומרים] שהוא חיטי דכרכשא [חיטים, מעין פירורים של חלב, שנמצאות על החלחולת], החלק האחרון של המעי, שנקב שבה עושה טריפה. ואמרי לה [ויש אומרים] שזה טרפשא דליבא [הקרום שעוטף את הלב], שאם ניקב לבית חללו הרי זו טריפה, ואין החלב סותם.

אֲמַר רָבָא, שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן תַּרְתֵּי: חִימְצָא וּבַר חִימְצָא, חַד סָתֵים וְחַד לָא סָתֵים, וְלָא יָדַעֲנָא הֵי מִינַּיְיהוּ. רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר: בַּר חִימְצָא – סָתֵים, חִימְצָא – לָא סָתֵים. אֲמַר רַב טָבוֹת, וְסִימָנֵיךְ: יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב.

אמר רבא, שמעית מיניה [שמעתי ממנו] מרב נחמן בענין החלב שעל גבי הקיבה תרתי [שתים], ששני חלבים נמצאים על גבי הקיבה, בשני מקומות שונים, כאשר יפורט להלן, אחד קרוי חימצא ואחד בר חימצא, חד סתים וחד לא סתים [אחד מהם סותם נקב שיש בקיבה כנגדו ואחד אינו סותם], ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע על איזה מהם] אמר שסותם ועל איזה אמר שאינו סותם. רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה [בנו] של רב נחמן אמר: בר חימצא סתים [סותם], חימצא לא סתים [אינו סותם]. אמר רב טבות: וסימניך כדי שתזכור את הענין — יפה כח הבן ("בר חימצא") שהוא סותם מכח האב ("חימצא") שאינו סותם.

הֵי חִימְצָא וְהֵי בַּר חִימְצָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אִינְהוּ – מֵיכַל אָכְלִי,

ושואלים: הי [איזה הוא] חימצא והי [ואיזה הוא] בר חימצא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר רב נחמן בענין זה על אחד מן החלבים שעל הקיבה: הייתכן כי אינהו [הם, בני ארץ ישראל] מיכל אכלי [אוכלים ממנו], משום שסבורים שהוא חלב טהור,