אֲבָל אַגַּבָּהּ, אֲפִילּוּ כְּטַרְפָא דְּאָסָא – טְרֵפָה.

אבל אם היתה האונה היתירה הזו אגבה [על גבה], מצידה האחורי של הריאה, אפילו היתה קטנה כטרפא דאסא [כעלה של הדס] — הרי זו טרפה.

אָמַר רַפְרָם: הַאי רֵיאָה דְּדָמְיָא לְאוּפְתָּא – טְרֵפָה. אִיכָּא דְאָמְרִי: בַּחֲזוּתָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: בְּגִישְׁתָּא, אִיכָּא דְאָמְרִי: דִּנְפִיחָה, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דִּפְחִיזָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּשִׁיעָא, דְּלֵית לָהּ חִיתּוּכָא דְּאוּנֵּי.

ועוד בעניני טריפות הריאה אמר רפרם: האי ריאה דדמיא לאופתא [ריאה זו שדומה לבקעת, חתיכת עץ] — טרפה היא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהדמיון הוא בחזותא [במראה], שנעשית לבנה כבקעת עץ, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בגישתא [במישוש], שלפי המישוש היא קשה כעץ. איכא דאמרי [יש שאומרים]: דנפיחה [שהיא נפוחה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דפחיזא [שהיא קלה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דשיעא [שהיא חלקה לגמרי], דלית לה חיתוכא דאוני [שאין לה חיתוך של אונות].

אָמַר רָבָא: כְּכוּחְלָא – כְּשֵׁרָה, כִּדְיוֹתָא – טְרֵפָה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שָׁחוֹר – אָדוֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה;

אמר רבא: ריאה שציבעה ככוחלא [כמו כחול], צבע שכוחלים בו את העין — כשרה, שחורה כדיותא [כדיו] — טרפה, שכן אמר ר' חנינא בענין הנדה: הדם השחור אדום הוא, אלא שלקה (התקלקל), ואם כן צבע שחור מורה על פגם. ועוד אומרים: היתה הריאה

יְרוּקָּה – כְּשֵׁרָה, מִדְּרַבִּי נָתָן; אֲדוּמָּה – כְּשֵׁרָה, מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, בָּאתָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן – וּמֵת, שֵׁנִי – וּמֵת, שְׁלִישִׁי – הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי. רְאִיתִיו שֶׁהָיָה אָדוֹם, אָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.

ירוקה — כשרה, וכפי שנלמד מדברי ר' נתן. וכן אם היתה אדומה ביותר, מלאה דם — גם אז כשרה היא, כפי שנלמד מדברי ר' נתן. ומהם דברי ר' נתן אלה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים (ערים הגדולות שמעבר לים הגדול), באתה (באה) אשה אחת לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, וכן מלה את השני ומת, שלישי — הביאתו [הביאה אותו] לפני. ראיתיו את התינוק שהיה אדום, אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו ויהיה צבע עורו רגיל. המתינה לו עד שנבלע דמו ומלה אותו, וחיה אותו תינוק, והיו קורין אותו את הילד שנשאר בחיים "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאף שהיא אדומה — הריהי חוזרת ומבריאה.

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקִיָּא, בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן – וּמֵת, שֵׁנִי – וּמֵת, שְׁלִישִׁי – הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהָיָה יָרוֹק, הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא הָיָה בּוֹ דַּם בְּרִית; אָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ. הִמְתִּינָה לוֹ, וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.

עוד סיפר ר' נתן: ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא שבאסיא הקטנה, באתה אשה לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, שני ומת, שלישי — הביאתו לפני, ראיתיו שהיה ירוק (צהבהב, חיור), הצצתי (התבוננתי) בו ולא היה בו די דם כדי שיצא ממנו דם ברית, אמרתי לה לאם הילד: בתי, המתיני לו לתינוק עד שיפול (שייכנס) בו דמו! המתינה לו כדי הזמן הזה, ואחר כך מלה אותו וחיה, והיו קורין אותו "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאם היתה ירוקה — כשרה היא. ועוד בענין מראות הריאה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּכַבְדָּא – כְּשֵׁרָה, כְּבִשְׂרָא – טְרֵפָה, וְסִימָנֵיךְ: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה״.

אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה.

אָמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הַאי רֵיאָה דְּדָמְיָא כִּכְשׁוּתָא, וּכְמוֹרִיקָא, וּכְגוֹן בֵּיעֲתָא – טְרֵפָה. אֶלָּא יְרוּקָּה דִּכְשֵׁרָה הֵיכִי דָּמְיָא? כְּכַרְתִּי.

אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.

אָמַר רָבִינָא: אָטוּם בָּרֵיאָה – מַיְיתִינַן סַכִּינָא וְקָרְעִינַן לָהּ, אִי אִית בָּהּ מוּגְלָא – וַדַּאי מֵחֲמַת מוּגְלָא הוּא, וּכְשֵׁרָה; וְאִי לָא – מוֹתְבִינַן עֲלָהּ גַּדְפָא אוֹ רוּקָּא, אִי מְבַצְבְּצָא – כְּשֵׁרָה, וְאִי לָא – טְרֵפָה.

אמר רבינא: אם היה מקום אטום בריאה, שלא נכנס בו אויר, מייתינן סכינא וקרעינן לה [מביאים אנו סכין וקורעים אנו אותה], אי אית [אם יש] בה מוגלא באותו מקום — ודאי מחמת מוגלא הוא שנעשה האוטם הזה, שמנעה את כניסת האויר, וכשרה הבהמה. ואי [ואם] לא מצאנו בה מוגלה — מותבינן עלה גדפא או רוקא [מושיבים אנו עליה באותו מקום נוצה או רוק], ונושפים בריאה, אי מבצבצא [אם מבצבץ, מתנועע] העלה או הרוק — כשרה, שסימן הוא לכך שאויר מגיע לאותו מקום, ואי [ואם] לא יוצא אויר משם — לקות היא בריאה עצמה, וטרפה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָּרֵיאָה – אֵינוֹ קְרוּם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא, אִי יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מַנְּחִינַן עֲלָהּ גַּדְפָא, אוֹ גִּילָא, אוֹ רוּקָּא, אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. וְאִי לָא יָדְעִינַן לָהּ – מַיְיתֵי מְשִׁיכוּתָא דְּמַיָּא פְּשׁוּרֵי, וּמוֹתְבִינַן לָהּ בְּגַוָּהּ;

אמר רב יוסף: קרום שעלה מחמת מכה (פצע) בריאה — אינו קרום, משום שאינו מתקיים שם לאורך זמן. ואמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשנושפים לתוכה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו היכן היא משמיעה קול] — מנחינן עלה גדפא או רוקא [מניחים אנו עליה באותו מקום נוצה או קש או רוק], ונושפים, אי מבצבצא [אם הוא מבצבץ, מתנועע] — טרפה, שיש שם נקב, ואי [ואם] לא — כשרה. ואי לא ידעינן לה [ואם אין יודעים] מהיכן יוצא הקול, מייתי משיכותא דמיא פשורי [מביאים גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים אותה, את הריאה, בתוכה].

בַּחֲמִימֵי לָא – דְּכָוְוצִי, בִּקְרִירֵי לָא – דִּמְטָרְשִׁי; אֶלָּא בָּדְקִינַן לָהּ בִּפְשׁוּרֵי, אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה; תַּתָּאָה אִינְּקִיב, עִילָּאָה לָא אִינְּקִיב, וְהַאי דְּאָוְושָׁא – זִיקָא דְּבֵינֵי וּבֵינֵי הוּא.

ומעירים: ודווקא במים פושרים, אבל בחמימי [במים חמים] לא — משום דכווצי [שהם מכווצים] את הריאה, בקרירי [במים קרים] לא — משום דמטרשי [שהם מקשים] אותה, אלא בדקינן לה בפשורי [בודקים אנו אותה במים פושרים], שנושפים בריאה כשהיא בתוך המים, ורואים אי מבצבצא [אם היא מבצבצת מעלה בועות] — טרפה, ואי [ואם] לא — כשרה, שאנו אומרים: תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב [הקרום התחתון ניקב, העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה משמיעה קול] — זיקא דביני וביני הוא [הרוח שנכנס בין קרום זה לזה הוא].

אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֵיאָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן – כְּשֵׁרָה. אַלְמָא קָסָבַר: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים – לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן.

אמר עולא אמר ר' יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, שבשר הריאה נשפך כמים בתוך הקרומים שלה — כשרה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: חסרון מבפנים בתוך אבר לא שמיה [אין שמו, דינו] כחסרון, אלא דווקא אם נחסר מצידו החיצון.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה; מַאי חָסְרָה? אִילֵימָא מִבַּחוּץ – הַיְינוּ נִיקְּבָה! אֶלָּא לָאו – מִבִּפְנִים, וּשְׁמַע מִינָּהּ: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים – שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] שחסרה מבחוץ — היינו [זהו] ניקבה, שהרי לא יתכן חסרון מבחוץ שאינו נוקב את קרום הריאה! אלא לאו [האם לא] צריך לומר שניקבה — מבחוץ, וחסרה — מבפנים, ושמע מינה [ולמד מכאן] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון!

לָא, לְעוֹלָם – מִבַּחוּץ, וּדְקָא אֲמַרְתְּ: הַיְינוּ נִיקְּבָה – לָא צְרִיכָא, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת – הָנֵי מִילֵּי נֶקֶב דְּלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן, אֲבָל נֶקֶב דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן – אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה.

ודוחים: לא, לעולם תאמר שחסרה ששנינו הוא גם כן מבחוץ, ודקא אמרת [ומה שאתה אומר] היינו [והרי זהו] ניקבה! על כך יש להשיב כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו שחסרה עושה טריפה אלא לדעת ר' שמעון, שאמר במשנתנו שאינה טריפה עד שתנקב הריאה לבית הסמפונות (הסמפון הראשי), ולא די שניקבו הקרומים, ועל כך נאמר כי הני מילי נקב דלית ביה [דברים אלה אמורים דווקא בנקב שאין בו] חסרון, אבל בנקב דאית ביה [שיש בו] חסרון — אפילו ר' שמעון מודה שהוא טריפה.

רַבִּי חֲנַנְיָה חֲלַשׁ, עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי נָתָן וְכָל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, אַיְּיתוּ קַמֵּיהּ רֵיאָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן, וְאַכְשְׁרָהּ.

ובענין ריאה שנשפכה כקיתון מסופר, ר' חנניה חלש [חלה], על לגביה [נכנס לפניו] ר' נתן וכל גדולי הדור לבקרו, בתוך כך אייתו קמיה [הביאו לפניו] ריאה שנשפכה כקיתון, ואכשרה [והכשיר אותה].

אֲמַר רָבָא: וְהוּא דְּקַיְימִי סִמְפּוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מְנָא יָדְעִינַן? אֲמַר לֵיהּ: מַיְיתִינַן צָעָא דְּקוּנְיָא, וְשָׁפְכִינַן לָהּ בְּגַוֵּיהּ; אִי אִית בָּהּ שׁוּרַיְיקֵי חִיוָּרֵי – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה.

אמר רבא: והוא דווקא במקרה דקיימי [שעדיין קיימים] הסמפונות של הריאה, הצנורות הקטנים המסתעפים מן הסמפון הראשי לתוך האונות, ושם חוזרים ומסתעפים. ורק בשר הריאה נימוח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] אם קיימים הסמפונות? אמר ליה [לו]: מייתינן צעא דקוניא [מביאים אנו כלי של חרס מצופה], שאין בו סדקים, ואפשר לראות כל מה שניתן לתוכו, ושפכינן לה בגויה [ושופכים אותה, את תוכן הריאה בתוכו], אי אית בה שורייקי חיורי [אם יש בה כעין חוטים לבנים] — טרפה, שמן הסתם הם סמפונות שנרקבו ונשפכו לאותו כלי יחד עם בשר הריאה, ואי לאו [ואם אין בה] חוטים לבנים — כשרה, שרק בשר הריאה נימוח.

אָמַר רַב נַחְמָן: רֵיאָה שֶׁנִּימוֹקָה, וּקְרוּם שֶׁלָּהּ קַיָּים – כְּשֵׁרָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: רֵיאָה שֶׁנִּימוֹקָה, וּקְרוּם שֶׁלָּהּ קַיָּים, אֲפִילּוּ מַחֲזֶקֶת רְבִיעִית – כְּשֵׁרָה. נִיטְּלָה

אמר רב נחמן: ריאה שנימוקה ונתרוקנה בחלקה, ורק חלק מן הבשר נשאר, וקרום שלה עדיין קיים — כשרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ריאה שנימוקה, וקרום שלה עדיין קיים, אפילו החלל שנוצר בתוך הקרום מחזקת נפח של רביעית הלוג — כשרה. ניטלה