לְסָפֵק דְּרוּסָה.

לענין ספק דרוסה על ידי צפורני חיה טורפת, שצריך לבדוק אם הוושט האדים מחמת הדריסה, שבודקים דווקא מן הצד הפנימי שהוא לבן. מסופר,

הַהִיא סָפֵק דְּרוּסָה דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, הֲוָה קָא בָּדֵיק לֵיהּ רַבָּה לַוֶּושֶׁט מֵאַבְּרַאי, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה אֶלָּא מִבִּפְנִים! אַפְּכֵיהּ רַבָּה וּבַדְקֵיהּ, וְאִישְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ תְּרֵי קוּרְטֵי דְּמָא וְטַרְפָהּ. וְרַבָּה נַמִי, לְחַדּוּדֵי לְאַבַּיֵי הוּא דְּבָעֵי.

ההיא [אותה] ספק דרוסה דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבה, הוה קא בדיק ליה [היה בודק אותו] רבה לוושט מאבראי [מבחוץ]. אמר ליה [לו] אביי: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני עצמו הוא שאמר]: וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים! אפכיה [הפך אותו] רבה את הוושט ובדקיה [ובדק אותו] מצידו הפנימי, ואישתכח עליה תרי קורטי דמא [ונמצאו עליו שתי טיפות דם], וטרפה [והטריף אותה] כדין דרוסה. ומעירים: ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי [גם כן לחדד את אביי הוא שרצה], לעורר אותו לשאול, ולא משום ששכח או טעה.

אָמַר עוּלָּא: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בַּוֶּושֶׁט – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִבְרִיא.

אמר עולא: אם ישב (נתחב) לו, לבעל חיים קוץ בוושט מצידו הפנימי, ואין רואים סימן של נקב בעור החיצון — אין חוששין שמא ניקב עד לחוץ והבריא, ובאמת טריפה היא, כמבואר לעיל, שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. אלא מניחים שניקב רק העור הפנימי, והוא כשר.

(דָּרַס, חֲתִיכוֹת, בְּסַכִּין, טְמֵאָה, סִימָן).

(דרס חתיכות בסכין טמאה, סימן לשאלות הבאות על עולא).

וּלְעוּלָּא, מַאי שְׁנָא מִסָּפֵק דְּרוּסָה? קָסָבַר עוּלָּא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְסָפֵק דְּרוּסָה.

ושואלים: ולעולא הרי ספק הוא, ומאי שנא [במה שונה] הדבר מספק דרוסה, שצריכה בדיקה, וכל עוד לא נבדקה הריהי אסורה באכילה? ומשיבים: קסבר [סבור] עולא שאין חוששין לספק דרוסה.

וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן? הָתָם אִיתְחַזַּק אִיסּוּרָא.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] ספק זה משתי חתיכות שהיו לפני אדם, אחת של חלב (שומן אסור באכילה) ואחת של שומן מותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, שצריך להביא קרבן לכפרה שמא אכל איסור. ומכאן שיש להימנע מלאכול ספק איסור! ומשיבים: התם איתחזק איסורא [שם הוחזק האיסור], ברור לנו שיש שם חתיכה אסורה, אבל כאן לא הוחזק כל איסור.

וּמַאי שְׁנָא מֵהַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה? הָתָם אִיתְיְילִיד לָהּ רִיעוּתָא בַּסַּכִּין.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר מהשוחט בסכין שלא נבדקה לפני השחיטה, ונמצאת פגומה לאחר שחיטה, שהבהמה אסורה, שמא היתה הסכין פגומה בשעת השחיטה? ומשיבים: התם איתייליד לה ריעותא [שם נולדה ריעות, פגם] בסכין, שיש לפנינו פגימה שאם היתה בה מתחילה הריהי טריפה, אבל בקוץ התחוב בוושט — הרי אין לפנינו נקב בצד החיצון. ושואלים:

וּמַאי שְׁנָא מִסָּפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, דִּסְפֵקוֹ טָמֵא? וְלִיטַעְמִיךְ, נִידַמְּיֵיהּ לְסָפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דִּסְפֵקוֹ טָהוֹר! אֶלָּא הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ מִסּוֹטָה.

ומאי שנא [ובמה שונה] דין זה מספק טומאה ברשות היחיד, שספקו טמא? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להשוות דין זה לספק טומאה, נידמייה [שידמה אותו] לספק טומאה ברשות הרבים, שספקו טהור! אלא התם [שם] בענייני ספק טומאה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו לומדים אותה] מדין סוטה, ואין למדים ממנה לדינים אחרים.

יְתֵיב הַהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: נִמְצֵאת אִתְּמַר, אֲבָל יָשַׁב – חָיְישִׁינַן. אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, יָשַׁב אִיתְּמַר, אֲבָל נִמְצֵאת – לָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעוּלָּא, דְּכוּלְּהוּ חֵיוֵי בָּרַיְיתָא קוֹצֵי אֲכָלָן.

מסופר, יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב כהנא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: אם נמצאת קוץ בוושט אבל אינו נעוץ בו, אתמר [נאמר] שאין חוששים שמא היה שם נקב והבריא, אבל אם ישב הקוץ, שהיה נעוץ בתוך דופן הוושט — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה נקב והבריא, והיא אסורה. אמר להו [להם] רב כהנא: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], אין זו שמועה נכונה, ישב קוץ בוושט איתמר [נאמר] שאין חוששים, אבל במקרה שרק נמצאת בתוך הוושט לא איצטריך ליה [לא הוצרך לו] לעולא לומר שאין חוששים, דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן [שכל החיות שבחוץ קוצים הן אוכלות], ויש להן קוצים בוושט ואין חוששין בהן לטריפה.

אִיתְּמַר: תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט – רַב אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרוּבּוֹ. רַב אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ – מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא; וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּרוּבּוֹ – לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא.

ועוד בדין הוושט, שאם ניקב אפילו משהו הרי זו טריפה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין תורבץ הוושט (איזור הכניסה לוושט, מכיוון הלוע), רב אמר: אם ניקב במשהו הרי זו טריפה, ושמואל אמר: אם ניקב ברובו. ומסבירים את השיטות: רב אמר במשהו, כי לדעתו תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ונחשב כחלק מן הוושט. ושמואל אמר ברובו, כי לדעתו לאו [לא] מקום שחיטה הוא, ואין דינו כוושט. ושואלים:

הֵי נִיהוּ תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט? אֲמַר מָרִי בַּר מַר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל שֶׁחוֹתְכוֹ וּמַרְחִיב – זֶה הוּא תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט, חוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ – זֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ. אֲמַר לְהוּ רַב פַּפִּי: מָר לָא אֲמַר הָכִי, וּמַנּוּ? רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, אֶלָּא כָּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ – זֶה תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט. אֶלָּא אֵיזֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ? כָּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְכָוֵיץ. יוֹנָה אָמַר זֵירָא: מַבְלַעְתָּא. וְכַמָּה? אֲמַר רַב אָוְיָא: פָּחוֹת מִשְּׂעָרְתָא וַעֲדִיף מֵחִיטְּתָא.

הי ניהו [איזה הוא] תורבץ הוושט? אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל: כל אותו חלק שחותכו ומרחיב, שאם כשחותכו לרוחבו, מקום החתך מתרחב ונפתח כלפי חוץ — זה הוא תורבץ הוושט, כל שחותכו ועומד במקומו, (נשאר כמו שהוא) — זהו וושט עצמו. אמר להו [להם] רב פפי: מר לא אמר הכי [האדון, הרב, לא אמר כך], ומנו [ומיהו]? רב ביבי בר אביי, אלא כל שחותכו ועומד במקומו — זה תורבץ הוושט, ולא הוושט. אלא איזהו הוושט עצמו? כל שחותכו וכויץ [ומתכווץ], שמקום החתך מתכווץ פנימה ונסגר. ואילו החכם יונה אמר בשם ר' זירא: תורבץ הוושט הוא המבלעתא, בית הבליעה, סמוך לפתח הוושט ממש. וכמה הוא סמוך לפתח? אמר רב אויא: פחות משערתא [מאורך שעורה], ועדיף מחיטתא [ויותר מאורך חיטה].

הַהוּא תּוֹרָא דַּהֲוָה לִבְנֵי רַב עוּקְבָא, דְּאַתְחֵיל בֵּיהּ שְׁחִיטָה בְּתוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט וּגְמַר בַּוֶּושֶׁט, אֲמַר רָבָא: רָמֵינָא עֲלֵיהּ חוּמְרֵי דְּרַב וְחוּמְרֵי דִּשְׁמוּאֵל וְטָרֵיפְנָא לֵיהּ;

מסופר, ההוא תורא דהוה [אותו שור שהיה] לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה [שהתחיל בו] שחיטה משהו בתורבץ הוושט וגמר רובו בוושט, ובאו לשאול מה דינו, אמר רבא: רמינא עליה חומרי [מטיל אני עליו את החומרות] של רב, וחומרי [והחומרות] של שמואל, וטריפנא ליה [ומטריף אני אותו]. כיצד?

חוּמְרֵי דְּרַב, דְּאָמַר רַב: בְּמַשֶּׁהוּ. וְהָאָמַר רַב: מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא. אִי שְׁמוּאֵל, הָאָמַר: בְּרוּבּוֹ! כְּרַב דְּאָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ.

מטיל אני עליו את חומרי [החומרות] של רב — שאמר רב: תורבץ הוושט נקיבתו אוסרת במשהו; ואם תשאל, והאמר [והרי אמר] רב: תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ואם כן אין זה נקב אלא התחלת שחיטה! על כך אני משיב שלענין זה אני פוסק כדעת שמואל, שאמר: תורבץ הוושט לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ואם תשאל: אי [אם] כדעת שמואל, האמר [הרי אמר]: תורבץ הוושט טריפתו רק ברובו! לענין זה אני פוסק כרב שאמר: תורבץ הוושט דינו בנקב משהו.

אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא מְטַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: תּוֹרָא בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל שָׁרֵי, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא דְּלִשַׁלֵּים דְּמֵי תּוֹרָא לְמָרֵיהּ.

מסופר, איגלגל מילתא מטאי לקמיה [התגלגל הדבר, הלכה זו שפסק רבא, והגיעה לפני] ר' אבא, אמר להו [להם] לתלמידיו: תורא [השור עצמו], בין לדעת רב בין לשמואל שרי [מותר], שאם תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, כדעת רב — הרי שחט כראוי. ואם אינו מקום שחיטה, וכדעת שמואל — אינו פוסל אלא ברובו, והרי שחט בו רק מקצת, ורובו שחט במקום הראוי, ושחיטה כשרה היא; זילו אמרו ליה לבריה [לכו אמרו לו לבנו] של רב יוסף בר חמא, רבא, דלשלים דמי תורא למריה [שישלם את דמי השור לבעליו], כי הטריף שלא כדין.

אֲמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, מוֹתְבִינָא תְּיוּבְתָּא כְּלַפֵּי סָנְאֵיהּ דְּרָבָא: לְעוֹלָם הִלְכְתָא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי – עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל – עוֹשֶׂה; מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל – רָשָׁע,

וכן אמר מר בריה [בנו] של רבינא, מותבינא תיובתא כלפי סנאיה [מקשה אני קושיה כלפי שונאיו] של רבא, כלומר, כלפי רבא (בלשון נקיה), ממה ששנינו: לעולם הלכתא [הלכה היא] כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, הרוצה לעשות כדברי בית הלל — עושה. אבל מי שעושה גם מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל — הרי אדם כזה הוא רשע.