בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידָן, דִּתְנָא – תְּנָא, וּדְשַׁיֵּיר – אָתְיָא בְּ״זֶה הַכְּלָל״; אֶלָּא לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת, וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא: בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה – טְרֵפָה! סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: יְכוֹלָה הִיא לִיכָּווֹת וְלִחְיוֹת.

בשלמא לתנא דידן [נניח לשיטת התנא שלנו], יש לומר דתנא — תנא [שהטריפות ששנה במשנתנו — שנה], ודשייר [וכל טריפה ששייר] ולא שנה במשנה — אתיא [באה, נלמדת] ב"זה הכלל: כל שאין כמוה חיה טרפה". אלא לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל שאמר שמונה עשרה טרפות בלבד, יש לתמוה: ותו ליכא [ועוד טרפות אין]? והא איכא [והרי יש] ארבע טרפות ששנינו במקומות אחרים, וסימנן בסג"ר, והראשונה — מה ששנינו במשנה להלן: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (פרק הרגל) ולמעלה — הרי היא טרפה! ודוחים: סבר ליה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל, כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: יכולה היא ליכוות ולחיות, שעל ידי כוייה אפשר לסתום את שתיתת הדם, ולכן אינו מונה אותה כטריפה.

אַף עַל גַּב דִּיכוֹלָה לִיכָּווֹת וְלִחְיוֹת, לְמַאן קָאָמַר? לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל טְרֵפָה חַיָּה סְבִירָא לֵיהּ! אֶלָּא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: כְּשֵׁרָה הִיא.

ומקשים: ואף על גב [אף על פי] שיכולה ליכוות ולחיות אין זה אומר שאינה טריפה, שכן למאן קאמר [לדעת מי הוא אומר, מקשה] — לדעת תנא דבי [מבית מדרשו של] רבי ישמעאל, והלוא תנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה סבירא ליה [הוא סבור], ואין זה מוציא אותה מכלל טריפה! אלא כך הכוונה: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: כשרה היא, ואינה טריפה, אבל לא מטעמו. ועוד מקשים:

וְהָאִיכָּא: חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, דִּתְנַן: כַּמָּה חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת; וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכֵן לִטְרֵפָה!

והאיכא [והרי יש] סוג טריפה נוסף, חסרון בשדרה שלא שנינו במשנתנו, דתנן [ששנינו במשנה] בענין טומאת המת: כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, כדי שלא תטמא בטומאת אוהל כמת שלם? בית שמאי אומרים: אם היא חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: אם חסרה חוליא אחת; ואמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שחלקו לענין טומאת מת כן נחלקו גם לגבי טרפה, שלדעת בית הלל אם חסרה חוליא אחת הריהי טריפה!

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת דְּקָא חָשְׁבַתְּ לְהוּ בְּתַרְתֵּי – חָשְׁבִינְהוּ בַּחֲדָא, אַפֵּיק חֲדָא וְעַיֵּיל חֲדָא.

ומשיבים: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, דקא חשבת להו בתרתי [שאתה מחשב אותם בתור שתים, שתי טריפות שונות], במנין שמונה עשרה הטריפות שבמשנה — חשבינהו בחדא [חשב אותם לטריפה אחת], שסמוכים הם ומחוברים זה לזה, ואם כן אפיק חדא ועייל חדא [הוצא אחת מן המנין והכנס אחת], את החסרון בשדרה.

וְהָאִיכָּא גְּלוּדָה! סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר דְּמַכְשִׁיר.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] גלודה, זו שנתקלף כל עורה מעליה, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' מאיר שמכשיר את הגלודה.

וְהָא אִיכָּא חָרוּתָא! מָרָה מַאן קָתָנֵי לָהּ? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפֵּיק מָרָה וְעַיֵּיל חָרוּתָא.

ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] חרותא, שנתקשתה הריאה שלה כעץ, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: ניקבה המרה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה, מאן קתני לה [מיהו זה ששונה אותה]? ר' יוסי בר' יהודה הוא; לשיטת תנא דבי ר' ישמעאל, שבשיטתו אנו עוסקים, אפיק [הוצא] מרה שניקבה מן המנין, שדעת יחיד היא, ועייל [והכנס] את החרותא.

וְהָאִיכָּא שַׁב שְׁמַעְתָתָא! דְּאָמַר רַב מַתָּנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשָׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה. וְאָמַר רָכִישׁ בַּר פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לָקְתָה בְּכוּלְיָא אַחַת – טְרֵפָה. וּתְנַן: נִיטַּל הַטְּחוֹל – כְּשֵׁרָה; וְאָמַר רַב עֲוִירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל, אֲבָל נִיקַּב – טְרֵפָה.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] עוד שב שמעתתא [שבע שמועות] של אמוראים בענין טריפות שלא נמנו במשנה! ומפרטים: האחת — שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [אותו ראש ירך שיצא לגמרי ממקומו] בשקע שבעצם האליה — הריהו טרפה. והשניה — שאמר החכם רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) הבהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. והשלישית — תנן [מה ששנינו במשנה]: ניטל הטחול — כשרה, ועל כך אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ניטל, אבל אם ניקב הטחול — הריהי טרפה. והרביעית — מה ש

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן – טְרֵפָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר רַב מַתָּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נֶעֶקְרָה צֵלָע מֵעִיקָּרָהּ – טְרֵפָה, וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּהּ, וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ – טְרֵפָה!

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה וושט) שנדלדלו, נעקרו מחיבורם ברובן — הרי זו טרפה. והחמישית — מה שאמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: אם נעקרה צלע מעיקרה, עם חצי החוליה שהיא יוצאת ממנה — הרי הבהמה טרפה. והשישית — עצם הגולגולת שנחבסה (נמחצה) ברובה, למרות שלא נחסרה הגולגולת ולא ניקבו קרומי המוח — הרי הבהמה טריפה. והשביעית — בשר החופה (המכסה) את רוב הכרס, שאם נחתך ברובו — הרי הבהמה טרפה!

נְקוּבֵי תָּמַנְיָא הָווּ, חָשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק שַׁב וְעַיֵּיל שַׁב.

ומשיבים: הלוא הטריפות שעל ידי נקובי [איברים נקובים] ששנינו במשנתנו תמניא הוו [שמונה הם], חשבינהו בחד [חשב אותם כאחד], וכך אפיק שב[הוצא שבע] טריפות מן המנין שבמשנה ועייל שב[והכנס שבע] אחרות שמנינו פה. ומקשים: אי

אִי הָכִי, פְּסוּקֵי נַמִי תְּרֵי הָווּ, חָשְׁבִינְהוּ בְּחַד, בָּצַר לְהוּ חֲדָא! וְעוֹד, דְּרַב עֲוִירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא נַמִי נְקוּבָה הִיא!

הכי [אם כך] אתה מונה, פסוקי נמי תרי הוו [אותם המקרים שנפסק, נחתך אבר גם כן שנים הם] במשנה, נפסקה הגרגרת ונפסק חוט השדרה, ולפי דרך זו חשבינהו בחד [חשוב גם אותם כאחד], ונמצא שבצר להו חדא [חסרות הטריפות אחת] כדי להשלים לשמונה עשרה! ועוד יש להקשות: אם אתה מונה את כל הנקובים כטריפה אחת, זו שמנה רב עוירא משמיה [משמו] של רבא, שניקב הטחול, נמי [גם כן] נקובה היא, ואם כן צריך היה למנות אותה יחד עם הנקובים, ונמצא שחסרות שתים למנין הטריפות!