מְחַתֵּךְ בְּעָפָר הוּא! אֲמַר רַב פַּפָּא: הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

הלוא רק מחתך בעפר הוא נחשב, שהבהמה כבר נפסלה קודם לכן להקרבה, ואין חייבים על כך משום שוחט קדשים בחוץ! אמר רב פפא: הכא [כאן] בברייתא זו בחטאת העוף עסקינן [עוסקים אנו], שבשחיטת סימן אחד כבר מתחייב עליה משום שחיטת חוץ, כך דכולהו בהדי הדדי קאתי [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים] בשחיטת הסימן ראשון.

מִכְּדֵי רַב הוּנָא כְּמַאן אֲמַרָהּ לִשְׁמַעֲתֵיהּ – כְּעוּלָּא, וְעוּלָּא מַעֲשֶׂה כָּל דְּהוּ קָאָמַר!

ומקשים: מכדי [הרי] רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה [כדעת מי אמר את שמועתו זו]? כדעת עולא, שאמר: עשה מעשה בבהמת חבירו לעבודה זרה — אסרה, ועולא הרי מעשה כל דהו קאמר [מעשה כל שהוא הוא אומר], ולפי זה, בתחילת שחיטת הסימן הראשון כבר נאסרה, וכשהוא גומר את השחיטה בחוץ — מחתך בעפר הוא!

אֶלָּא בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.

ומתרצים: אלא יש לומר שברייתא זו עוסקת אפילו בבהמה, ובאומר השוחט שבגמר זביחה (השחיטה) הוא עובדה את העבודה זרה, ולא קודם לכן, וכך מתחייב על שלוש העבירות כאחת.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? לִישְׁמַעִינַן זֶבַח!

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] הזכירה הברייתא חטאת? לישמעינן [שישמיע לנו] דין זה בכל זבח!

אֶלָּא אֲמַר מַר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם וְהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.

אלא אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בחטאת העוף. ומה שהקשינו, שלשיטת רב הונא די במעשה כל שהוא לשם עבודה זרה כדי לאסור את העוף, ונמצא שכשהוא גומר את השחיטה כבר נאסרה — יש לתרץ שמדובר כגון שהיה חצי הקנה של העוף פגום עוד לפני שחיטה, והוסיף עליו בשבת שחיטה כל שהוא בחוץ לשם עבודה זרה, ובכך גמרו, ונמצא דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים].

אֲמַר רַב פַּפָּא: אִי לָאו דַּאֲמַר רַב הוּנָא סִימָן אֶחָד, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵיהּ, מַאי מַעֲשֶׂה? מַעֲשֶׂה רַבָּה.

אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שדי ששחט בבהמה סימן אחד לשם עבודה זרה כדי לאוסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי [מהו] מעשה שאמר עולא שאוסר את הבהמה — מעשה רבה [גדול], שרק אם גמר את השחיטה לעבודה זרה, אסרה, ונמצא שבאותה שעה היה מתחייב על שלושת האיסורים כאחד, וכדברי הברייתא.

וַאֲמַר רַב פַּפָּא: אִי לָאו דַּאֲמַר רַב הוּנָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵיהּ, מַאי טַעְמָא? דִּידֵיהּ מָצֵי אָסַר, דְּחַבְרֵיהּ לָא מָצֵי אָסַר.

ועוד אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה אסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאין החטאת נאסרת בתחילת השחיטה — מפני שדידיה מצי אסר [את הבהמה שלו יכול לאסור], דחבריה לא מצי אסר [את של חבירו אינו יכול לאסור], ובחטאת, הנהנים מבשרה הרי הם הכהנים. ואומרים: לשם מה להשמיענו דברים אלה?

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְכַפָּרָה – כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

פשיטא [פשוט שכן הוא]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דקני ליה [שקנה אותה את הבהמה] לשם כפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינה נחשבת כשלו ממש.

(נע״ץ סִימָן). רַב נַחְמָן וְרַב עַמְרָם וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ.

ובניגוד לרב הונא שאמר כי השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה (סימן לשמות האמוראים: נע"ץ — רב נ חמן, רב ע מרם, רב י צ חק) רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי [אומרים]: אין אדם אוסר דבר שאין שלו.

מֵיתִיבֵי: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בְּשַׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאוֹקְמִינַן בְּחַטַּאת הָעוֹף וּבַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם; טַעְמָא דְּחַטַּאת הָעוֹף הוּא, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה — חייב שלש חטאות, ואוקמינן [והעמדנו] ברייתא זו בחטאת העוף ובחצי קנה פגום מתחילה, והוסיף עליו כלשהו בשחיטה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] ב חטאת העוף הוא שמדובר, מפני דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים],