מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲלִיפִין.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרבא מה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ויש לשאול: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שאינו נימול משום שמתו אחיו מחמת מילה, ויש חשש סכנה שיימול, מדוע הוצרך לומר שהוא שוחט? והרי האי ישראל מעליא הוא [ישראל מעולה, כשר הוא זה]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן במי שמשומד לערלות, שאינו רוצה להימול, וקא סבר [וסבור הוא] איפוא התנא: משומד לדבר אחד לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, ושחיטתו כשרה.

סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרַיְיתָא; וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.

אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: ואפילו ישראל משומד, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הוא משומד לדבר אחר, שלא לענין שחיטה — היינו [הרי זה] משומד לערלות ששנה בתחילת הברייתא, ומה הוסיף על ידי כך? אלא לאו [האם אין] הכוונה למי שהיה משומד לאותו דבר, כלומר, לשחיטה, שהוא אוכל נבלות לתיאבון, והרי זו הוכחה כדברי רבא, שלמרות שהוא משומד לענין אכילת נבילות, הריהו שוחט לכתחילה (כשנותנים לו סכין בדוקה)!

מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרַיְיתָא לָא מְקִילִּינַן!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי משומד לאותו דבר לא סומכים עליו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דדש ביה [שדש בו, שהתרגל בעבירה זו] כהתירא דמי ליה [כהיתר היא נחשבת לו], ויש לחשוש שאינו מקפיד כלל לשחוט כראוי. אלא משומד שהוזכר כאן הוא משומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו.

וְתֶיהֱוֵי נַמִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי: ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחֱלִיפוּ״? ״מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִיפִין״ קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחֲלִיפִין; וּמַה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרַיְיתָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

גופא [לגופה] של מימרה זו, אמר רב ענן, אמר שמואל: ישראל משומד לעבודה זרה — מותר לאכול משחיטתו, וראיה לדבר, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, כלומר, ממה ששחט עבורו אחאב, שהיה משומד לעבודה זרה, שנאמר: "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" (דברי הימים ב יח, ב).

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי וַאֲפִילּוּ עָרֵל וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר: מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ושואלים: ודלמא מיזבח זבח [ושמא אחאב שחט לו], אבל יהושפט עצמו מיכל [לאכול] לא אכל מן הבשר הזה! ומשיבים: "ויסיתהו" כתיב [נאמר שם], משמע שהיה צד של פיתוי בדבר, שהאכילו. ושואלים: ודלמא [ושמא] היתה זו הסתה בדברים (בדיבור) בלבד! ודוחים: אין לשון הסתה שבמקרא בדברים בלבד, אלא תמיד יש בה פיתוי חומרי כלשהו.

אֵימָא סֵיפָא: וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד; הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָּמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת! אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.

ותוהים: ולא? וכי אין הסתה בדברים? והכתיב [והרי נאמר]: "כי יסיתך אחיך... נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יג, ז)! ומשיבים: גם שם צריך לפרש שמסיתו באכילה ובשתיה. ומקשים, והכתיב [והרי נאמר] שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן שקיטרג על איוב: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), ובוודאי אצל הקדוש ברוך הוא אי אפשר לדבר על אכילה ושתיה! ומשיבים: למעלה שאני [שונה], שכלפי הקדוש ברוך הוא ודאי אין מקום לדבר על אכילה, ושם הוא בדרך השאלה, אבל ביחס לבני אדם מדובר בפיתוי חומרי.

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

ומקשים עוד: ודלמא משתא אשתי [ושמא לשתות יין שתה עימו] יהושפט עם אחאב, אבל מיכל [לאכול] לא אכל! ודוחים: מאי שנא [במה שונה] שתיה שאתה מניח שהיה יכול לשתות איתו יין — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו נחשב] למשומד לכל התורה כולה, שדינו כגוי גמור, ויינו אסור. אם כן לגבי אכילה (כלומר, לענין שחיטה) נמי [גם כן] נאמר כי משומד לעבודה זרה לא הוי [אינו] משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת גוי, אלא היה יכול לסמוך על שחיטתו.

גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.

ומקשים על כך: הכי השתא [כך אתה משווה את הדברים]? לגבי שתיה, הרי יין זה כסתם יינן של גוים הוא, ועדיין לא נאסר יינן של גוים באותם הדורות, אלא רק לאחר דורות רבים. אבל לגבי אכילה — אימא [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה הוי [הרי הוא] משומד לכל התורה כולה, ואסור לאכול משחיטתו. ואם כן, ייתכן שיהושפט שתה משל אחאב, ולא אכל משחיטתו!

וְדִלְמָא מִיזְבַּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב. וְדִלְמָא בִּדְבָרִים! אֵין הַסָּתָה בִּדְבָרִים.

ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחד: לאו אורחיה דמלכא משתיא בלא מיכלא [אין דרכו של מלך לשתות יין בלא לאכול]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: "ויזבח... ויסיתהו" כתיב [נאמר], כלומר, במה הסיתו — בזביחה (בשחיטה).

וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה. וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בּוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.

ושואלים: ודלמא [ושמא] עובדיה שהיה ממונה על בית אחאב זבח [שחט], ועובדיה היה איש כשר (ראה שם יח, ג), ואפשר היה לסמוך על שחיטתו! ומשיבים: "ויזבח צאן ובקר לרוב" כתיב [נאמר], ועובדיה לא הוה ספיק [לא היה מספיק] לבדו לשחוט עבור כולם.

וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתֵי, מֵיכַל לָא אֲכַל! מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה? דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ; אֲכִילָה נַמִי, מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] מאותם שבעת אלפים אנשים כשרים שהוזכרו בכתוב זבוח [שחטו], דכתיב [שנאמר]: "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" וגו' (מלכים א יט, יח)! ומשיבים: האנשים הללו טמורי הוו מיטמרי [מתחבאים היו] מפני אימתה של איזבל, ובוודאי לא היו שם כדי לשחוט.

הָכִי הָשְׁתָּא?! שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסָר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ!

ושואלים בדרך אחרת: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של אחאב הוו מעלו [היו מעולים וכשרים], שאמנם אחאב עצמו עבד עבודה זרה, אבל האנשים שאיתו לא עשו כן, ומשחיטתם אכל יהושפט! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך], דכתיב [שנאמר]: "מושל מקשיב על דבר שקר — כל משרתיו רשעים" (משלי כט, יב).

אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח…וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמֶּה הֵסִיתוֹ? בִּזְבִיחָה.

ושואלים מצד אחר: ודלמא גברי [ושמא אנשיו] של יהושפט נמי לא הוו מעלו [גם כן לא היו מעולים], שגם הם היו רשעים, ולכן זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב אכול גברי [אכלו אנשיו] של יהושפט, זבוח [וממה ששחט] עובדיה אכל יהושפט עצמו!

וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח! ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סַפֵּיק.

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] שאנשיו של יהושפט היו רשעים, שכן ממה שנאמר "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", אנו יכולים ללמוד לצד השני: הא [הרי] אם מושל מקשיב לדבר אמת — משרתיו צדיקים.

וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל״ וגו׳! טַמּוּרֵי הָווּ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.

ושואלים: ודלמא [ושמא] כך עשו, זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של אחאב — אכל אחאב וגבריה [ואנשיו], זבוח גברי [ממה ששחטו אנשיו] של יהושפט אכל יהושפט וגבריה [ואנשיו]!

וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְּאַחְאָב הֲווּ מְעַלּוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.

מותר מיד, מפני שהן מחליפין מיד לאחר הפסח את החמץ שהיה בידיהם, שהוא אסור בהנאה, בחמץ של גוים, ולכן מותר לאכול משלהם.

וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נַמִי לָא הֲווּ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב – אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה – אֲכַל יְהוֹשָׁפָט!

ומסבירים: סברוה [סברו] החכמים שהביאו ראיה זו, כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, שאמר: חמץ של ישראל אחר הפסח, אם לא ביערוהו בתוך החג, אסור דאורייתא [מן התורה]; וקתני [והוא שונה שם]: מפני שהן מחליפין, אלמא [מכאן] שאפילו מי שחשוד על עבירה לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] אם אין בכך טירחה, וכדברי רבא.

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּמוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שֶׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.

ודוחים: ממאי [ממה, כיצד] אתה מוכיח? דלמא [שמא] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: חמץ אחר הפסח אסור רק דרבנן [מדברי סופרים], וכי מקילינן [וכאשר אנו מקילים] לסמוך שעובר עבירה אינו מניח היתר ואוכל איסור, הרי זה בדרבנן [באיסור שמ דברי סופרים], אבל בדאורייתא [באיסור שמדברי תורה], כגון אכילת נבילה (בהמה שלא נשחטה כראוי) — לא מקילינן [אין אנו מקילים] לסמוך על הנחה זו!

וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב – אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט – אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ!

ומשיבים: ותיהוי נמי [ושתהיה גם כן] ברייתא זו כשיטת ר' שמעון, מי קתני [האם התנא שונה]: "שאני אומר החליפו", בדרך השערה? והלוא בלשון "מפני שמחליפין" קתני [הוא שונה], כלומר, ודאי מחליפין בחמץ מותר, ולכן אפשר ללמוד מכאן: מה בדבר שהוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] אנו מניחים כי העבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור], בדאורייתא [בדבר האסור מדברי תורה], כגון שחיטה, לא כל שכן שאינו מניח היתר ועושה באיסור?