אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ – פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ – פְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, ״שִׁבְעַת יָמִים״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ – פְּרָט לְיָתוֹם;

או כשב" (ויקרא כב, כז) — הרי זה פרט לכלאים שפסול לקרבן, "או עז" — פרט לנדמה, שדומה למין אחר של בהמה, "כי יולד" — פרט ליוצא דופן, שאינו נולד כרגיל, אלא מוציאים אותו בניתוח דופן הרחם, "שבעת ימים" — פרט למחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, "תחת אמו" — פרט ליתום.

הַאי יָתוֹם הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דִּילִידְתֵיהּ אִמֵּיהּ וַהֲדַר מֵתָה – לְעוֹלָם תֵּיחִי וְתֵיזִיל? אֶלָּא דְּמֵתָה וַהֲדַר יְלִידְתֵיהּ – מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא!

ונברר: האי יתום היכי דמי [יתום זה שמיעט הכתוב כיצד הוא]? אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה [אם תאמר שילדה אותו אמו ואחר כך מתה], וכי לעולם תיחי ותיזיל [תחיה ותלך]? אלא תאמר שמתה והדר ילידתיה [ואחר כך ילדה אותו], ואולם זה ממה שנאמר "כי יולד" נפקא [יוצא], שהרי לאחר מיתה אין הבהמה יולדת, אלא מוציאים את הולד בניתוח!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא, זֶה פֵּירֵשׁ לְמִיתָה וְזֶה פֵּירֵשׁ לְחַיִּים; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה, לָמָּה לֵיהּ? מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא!

אלא פשיטא [פשוט], שמדובר שהאם מתה בגמר הלידה, כך שזה (האם) פירש למיתה וזה (הולד) פירש לחיים, והוא הקרוי יתום, שנפסל לקרבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעינן חיותא [צריכים אנו שתהא חיות] באם בסוף הלידה — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הפסוק למעט] יתום, שנשלמה לידתו בחיי אמו, לומר שכיון שבחייו אינו תחת אמו — נפסל להקרבה. אלא אי אמרת לא בעינן חיותא [אם אומר אתה שלא צריך שתהיה חיות] באם בסוף הלידה, נמצא שהכתוב ממעט ולד שנולד לאחר שמתה אמו, ואם כן למה ליה מיעוט זה? מ"כי יולד" נפקא [יוצא הדבר]! אלא מכאן שכל דבר שצריך שתהא בו חיות — צריך שתהיה בסופו. והוא הדין לשחיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא אם היתה בה חיות ופירכסה בסוף השחיטה.

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה – פְּסוּלָה;

שנינו במשנתנו שבהמה דקה שפשטה ידה בשעת השחיטה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. אמר רבא: הלכתא [ההלכה] בענין זה היא כי הא מתניתא [כמו ברייתא זו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בַּיָּד, אֲבָל בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּדַקָּה, אֲבָל בְּגַסָּה, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה; וְעוֹף, אֲפִילּוּ לֹא רִפְרֵף אֶלָּא גַּפּוֹ וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ אֶלָּא זְנָבוֹ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס.

במה דברים אמורים? ביד, ברגל הקדמית, אבל ברגל האחורית, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — הרי היא כשרה. וכן במה דברים אמורים? בבהמה דקה, אבל בבהמה גסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — כשרה, שהוא סימן חיות, ולא סימן של יציאת נפש. ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו (כנפו), ולא כשכש אלא זנבו — הרי זה נחשב פירכוס וסימן חיים.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? כּוּלְּהוּ תְּנַנְהִי: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ; יָד – אִין, רֶגֶל – לָא; דַּקָּה – אִין, גַּסָּה – לָא! עוֹף אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו רבא בכך]? הלוא כולהו תננהי [את כולם שנינו] במשנה: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. ונדייק: יד — אין [כן], רגל — לא; בהמה דקה — אין [כן], גסה — לא! ומשיבים: עוף איצטריכא ליה [הוצרך לו], דלא תנן [שלא שנינו] דבר זה במשנה, ושנינו בברייתא.

מתני׳ הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ לֶאֱכוֹל לְנָכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

ישראל השוחט לנכרי את בהמתו של הנכרי — שחיטתו כשרה, ור' אליעזר פוסל. אמר ר' אליעזר: אפילו שחטה על מנת לאכול (להאכיל) לנכרי מחצר כבד (הסרעפת) שלה בלבד — פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהמה שנשחטה לשם עבודה זרה אסורה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בְּמוּקְדָּשִׁין – אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בְּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט?

אמר ר' יוסי: אין מחשבת הבעלים הנכרי משנה לענין זה. וקל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת את השחיטה, כלומר, במוקדשין, שמחשבה פסולה בזמן השחיטה, כגון להקריב את הקרבן לאחר זמנו, פוסלת את הקרבן — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד, הכהן השוחט, שמחשבתו פוסלת, ולא מחשבת הבעלים, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת הבעלים? ולכן כאשר השוחט ישראל — אין מחשבת הבעלים הנכרי לעבודה זרה פוסלת את השחיטה.

גמ׳ הָנֵי תַנָּאֵי אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין;

בביאור המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון לבין ר' אליעזר, מסבירים: הני תנאי אית להו [תנאים אלה יש להם, שניהם מקבלים את דבריו] של ר' אליעזר בר' יוסי ביחס לשחיטת קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' יוסי: שמעתי שגם הבעלים מפגלין (פוסלים את הקרבן כשחשבו בו מחשבת פסול), ולא רק הכהן העובד. והוא הדין למחשבת עבודה זרה בשחיטת בהמת חולין, שמחשבת הבעלים פוסלת אותה.

מִיהוּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִי שַׁמְעִינֵיהּ דַּחֲשִׁיב – אִין, אִי לָא – לָא, סְתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא אָמְרִינַן; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא שַׁמְעִינֵיהּ דַּחֲשִׁיב – סְתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרִינַן; וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ דַּחֲשִׁיב – זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד לָא אָמְרִינַן.

מיהו [אולם] תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: רק אי שמעיניה דחשיב [אם שמענו אותו את הגוי שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — אין [כן], הרי זה פוסל, אבל אי [אם] לא שמענו — לא, שלדעתו, סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ור' אליעזר סבר [סבור]: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב [אף על פי שלא שמענו אותו שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — פסול, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמרינן [אומרים אנו]. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אף על גב דשמעיניה דחשיב [אף על פי ששמענו אותו שהוא מחשב] ומתכוון לכך במפורש, אין מחשבתו קובעת, שהרי אפילו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים] שפוסל, אלא הכל הולך אחר מחשבת העובד.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּדְשַׁמְעִינֵיהּ דַּחֲשִׁיב פְּלִיגִי; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד – הָנֵי מִילֵּי בִּפְנִים, אֲבָל בַּחוּץ – לָא, חוּץ מִפְּנִים

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: בדשמעיניה דחשיב פליגי [במקרה ששמענו אותו, את הגוי, שהוא מחשב לשם עבודה זרה חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] זה מחשב וזה עובד פסול — הני מילי [דברים אלו אמורים] בפנים, כלומר, בקרבנות, וכדברי ר' אליעזר בר' יוסי, אבל בחוץ, במחשבת עבודה זרה בשחיטת חולין — לא, שכן הלכות שחיטת חוץ משחיטת פנים