וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב נְבֵלָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְחֵלֶב טְרֵפָה לֹא תֹאכְלוּהוּ״, וַאֲנָא אָמִינָא: וּמַה מֵּחַיִּים אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב, לְאַחַר מִיתָה מִיבָּעֲיָא?

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שטרפה שאסרה התורה באכילה היינו [זוהי] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "חלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב טרפה לא תאכלוהו", כלומר, שייכתב איסור האכילה בטריפה בלבד ולא בנבילה, ואנא אמינא [ואני אומר מעצמי] בקל וחומר: ומה מחיים, כשהיא מסוכנת, ועדיין אינה נבילה גמורה, אתי [בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור חלב שיש בה, לאחר מיתה, כשהיא נעשית נבילה גמורה, מיבעיא [נצרכה לומר] שאיסור נבילה חל על איסור החלב?

אֶלָּא מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא נְבֵלָה – מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לָאו הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת.

אלא מדכתב רחמנא [מתוך שחזרה וכתבה התורה] איסור חלב בנבלה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה שאסר הכתוב את חלבה לאו היינו [אינה זו] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, אלא טריפה ממש, שיש חסרון בגופה, ודווקא היא נאסרה, ולא המסוכנת, ולכן הוצרכה התורה לאסור חלב נבילה.

מַתְקִיף לָהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי, וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וּדְקָאֲמַרְתְּ: נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי – לְהַךְ נְבֵלָה דְּלָא אָתְיָא מִכֹּחַ מְסוּכֶּנֶת, וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁעֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא! הָתָם נַמִי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הָוֵי מְסוּכֶּנֶת פּוּרְתָא מִקַּמֵּי דְּלִיפְסַק לְרוּבָּא.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי, ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ודקאמרת [ומה שאמרת]: אם כן, חלב נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והרי יש לאוסרה בקל וחומר ממסוכנת! יש לומר שהוא מתייחס להך נבלה דלא אתיא [לאותה נבלה שאינה באה] מכח מסוכנת, שלא היתה מסוכנת קודם שנעשתה נבילה, והיכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? כגון שלקח בהמה בריאה ועשאה גיסטרא (שחתך אותה לשנים)! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] במקרה כזה, אי אפשר דלא הוי [שלא היתה] מסוכנת פורתא [זמן מועט] מקמי דליפסק לרובא [לפני שחתך את הרוב].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִם כֵּן, לֵימָא: ״חֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה״, ״חֵלֶב״ ״חֵלֶב״ לָמָּה לִּי? זוֹ הִיא שֶׁאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁחֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵיזוֹ? זוֹ מְסוּכֶּנֶת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מקור אחר לכך שמסוכנת מותרת, ואינה בכלל איסור טריפה, שאם כן, שגם היא בכלל איסור טריפה, לימא [שיאמר הכתוב] "חלב נבלה וטרפה", "חלב נבילה" "חלב טריפה" למה לי? כלומר, למה חזר הכתוב והזכיר חלב בטריפה? כדי להדגיש שזו היא שאין חלבה חלוק מבשרה לענין איסור, שגם על הבשר וגם על החלב חל איסור טריפה, ויש לך בהמה אחרת דומה לה שחלבה חלוק מבשרה, ואיזו זו? מסוכנת, שרק חלבה אסור ולא בשרה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וָאֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן] אפשר ללמוד שמסוכנת מותרת, שאמר הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד).

״הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה״ – שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה, ״וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם, ״וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם; מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.

ומפרשים: "הנה נפשי לא מטומאה" — שלא הרהרתי הרהור עבירה ביום לבא על ידו לידי טומאה של קרי בלילה. "ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי" — שלא אכלתי בשר "כוס כוס" ["שחוט שחוט"] מעולם, כלומר בשר בהמה מסוכנת, שאומרים לשוחט שיזדרז לשוחטה קודם שתמות. "ולא בא בפי בשר פגול" — שלא אכלתי מבהמה שהיה בה ספק איסור והורה בה חכם להתירה. משום (בשם) ר' נתן אמרו בפירוש דבר זה: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים מכל בהמת חולין.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁרְיָא – הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירָא, מַאי רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל?

ומעתה, אי אמרת בשלמא שריא [נניח אם אתה אומר שמסוכנת מותרת] — היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של יחזקאל, שהקפיד בדברים שמותרים על פי הדין, שלמרות שמסוכנת מותרת — לא אכל מבשרה. אלא אי אמרת אסירא [אם אומר אתה שהיא אסורה], מאי רבותיה [מה גדולתו] של יחזקאל? אלא מכאן משמע שבהמה כזו מותרת מן הדין.

הֵיכִי דָּמֵי מְסוּכֶּנֶת? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: כָּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת. רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלַמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֲמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אֲמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל בהמה שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: סימן זה שאינה עומדת הוא מובהק שאפילו היא אוכלת בקעיות (חתיכות עץ), שיש לה כח בשיניה, מכל מקום כיון שכשמעמידים אותה אינה עומדת היא נחשבת למסוכנת. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

בְּסוּרָא מַתְנֵי הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנֵי הָכִי: הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכֶּנֶת? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: כָּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת, וַאֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אֲמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.

ומעירים: בסורא מתני הכי [היו שונים כך] כפי שאמרנו. בפומבדיתא מתני הכי [היו שונים כך]: היכי דמיא [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות, ולפי מסורת זאת, דברי רב חנינא בר שלמיא נשנו כחלק מדברי רב יהודה בשם רב. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

אַשְׁכַּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידֵי דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמַר רַב בִּמְסוּכֶּנֶת? אֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב:

מסופר, אשכחינהו [מצא אותו] שמואל את תלמידי רב אחר מות רב, אמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בענין המסוכנת? אמרו ליה [לו], הכי [כך] אמר רב: