שֶׁמָּא תֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן אִשְׁתּוֹ נִדָּה, אֲבָל בְּפֵירֵי לָא אָמְרִינַן. וְרַבִּי יִצְחָק בְּפֵירֵי נַמִי אָמַר.

מחשש שמא תשב (ישבה) עליהן אשתו נדה, אבל בפירי לא אמרינן [בפירות אין אנו אומרים] שמה שנעשה בטהרת תרומה נחשב טמא לקודש. ומעירים, ור' יצחק, בפירי נמי [בפירות גם כן] אמר, שפירות אוכלי תרומה מטמאים את הקודש, ולאו דווקא במדרס.

מְתִיב רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: וּמִי אָמְרִינַן בְּפֵירֵי? וְהָתְנַן: אִם אָמַר ״הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ״ – נֶאֱמָן, וְלָא קָא מְטַמֵּא לֵיהּ תְּרוּמָה לַקֹּדֶשׁ; וְאִי אָמְרַתְּ: טָהֳרָתָהּ טוּמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ, תְּטַמֵּא תְּרוּמָה לַקֹּדֶשׁ!

מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה מדיפתי: ומי אמרינן בפירי [והאם אומרים אנו בפירות] שהטהור לתרומה נחשב טמא לקודש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין הכהן רשאי לקבל יין של תרומה מעם הארץ, החשוד על טהרת התרומה, אבל אם אמר לו עם הארץ: "הפרשתי לתוכה לתוך חבית יין זו רביעית של קדש (יין המיועד לנסכים)" — נאמן לומר על התרומה שבתוכה שהיא טהורה, מפני שאינו חשוד לטמא את הקודש. ומכאן שלא קא מטמא ליה [שאין מטמאה] התרומה לקדש. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רב יצחק, שטהרתה של תרומה טומאה היא נחשבת אצל הקדש, אם כן תטמא תרומה לקדש!

אֲמַר לֵיהּ: טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין קָאָמְרַתְּ? טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין שָׁאנֵי, דְּמִגּוֹ דִּמְהֵימַן אַקֹּדֶשׁ – מְהֵימַן נַמִי אַתְּרוּמָה.

אמר ליה [לו]: לגבי טומאה בחבורין קאמרת [אומר אתה]? מתרומה שהיא מצויה יחד עם הקודש בכלי אתה מביא ראיה? טומאה בחבורין שאני [שונה], דמגו [שמתוך] שמהימן עם הארץ על טהרת הקדש — מהימן נמי [גם כן] על טהרת התרומה המצויה עמו.

מְתִיב רַב הוּנָא בַּר נָתָן: הַשֵּׁנִי שֶׁבְּחוּלִּין מְטַמֵּא מַשְׁקֶה חוּלִּין וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, וְהַשְּׁלִישִׁי מְטַמֵּא מַשְׁקֶה קֹדֶשׁ וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ!

מתיב [מקשה] רב הונא בר נתן על רב יצחק ממה ששנינו: השני שבחולין מטמא משקה חולין, שעושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי (מאכלי) תרומה, שהם פסולים לאכילה, אך אינם מטמאים תרומה אחרת, והשלישי שבחולין מטמא משקה קדש, עושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי קדש, בחולין שנעשו על טהרת הקדש. והרי זה בניגוד למה שאמר רב יצחק, שהאוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש טהור לאכול בקודש, ואינו פוסלו!

תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת קֹדֶשׁ – הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין;

ומשיבים: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חולין שנעשו על טהרת קדש — הרי הן כחולין רגילים, ואין בהם כלל שלישי לטומאה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסוֹל אֶחָד.

ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה, לטמא שנים, שאם נגעו בטומאה יש בהם ראשון ושני, ולפסול אחד, שהשני עושה שלישי, אבל השלישי אינו עושה רביעי. ור' יצחק הולך בשיטת ברייתא זו.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה״. אָמַר רַב אַסִי, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁחִיטָתוֹ מַכְשֶׁרֶת, וְלֹא דָּם.

ושבים לדון במשנתנו, ר' שמעון אומר: בעלי חיים שלא יצא דם בשחיטתם הוכשרו בשחיטה עצמה לקבלת טומאה. אמר רב אסי, אומר היה ר' שמעון: דווקא שחיטתו מכשרת ולא דם השחיטה.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה; מַאי לָאו בִּשְׁחִיטָה וְלֹא בְּדָם? לָא, אַף בִּשְׁחִיטָה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרב אסי מה ששנינו במשנה, ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה, מאי לאו [האם אין] הכוונה: בשחיטה ולא בדם? ודוחים: לא, כוונתו שלא רק בדם הם מוכשרים, אלא אף בשחיטה.

תָּא שְׁמַע, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי הַדָּם מַכְשִׁיר? וַהֲלֹא שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת! הָכִי קָאָמַר לָהֶן: וְכִי דָּם בִּלְבָד מַכְשִׁיר? אַף שְׁחִיטָה נַמִי מַכְשֶׁרֶת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, אמר להן ר' שמעון: וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשרת! ומשיבים: גם מכאן אין ראיה גמורה, ויש להסביר שהכי קאמר [כך הוא אומר] להן: וכי דם בלבד מכשיר? אף שחיטה נמי [גם כן] מכשרת.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם הַמֵּת אֵינוֹ מַכְשִׁיר; מַאי לָאו הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר. אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי, לָא מַכְשִׁיר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם המת (בהמה שמתה מעצמה) אינו מכשיר לקבל טומאה; מאי לאו [האם לא] נדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, יש לדייק: הא [אבל] דם חללים (הרוגים) מכשיר, כלומר, דם של בהמה שנהרגה, ולא שמתה מעצמה. ומקשים: אבל דם שחיטה לשיטתך, מאי [מה] יהא דינו, לא מכשיר?

לִישְׁמַעִינַן דַּם שְׁחִיטָה וְכָל שֶׁכֵּן דַּם הַמֵּת! דַּם הַמֵּת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: מַה לִּי קַטְלֵיהּ אִיהוּ מַה לִּי קַטְלֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת, קָא מַשְׁמַע לָן.

אם כן לישמעינן [שישמיע לנו] ר' שמעון רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם המת אינו מכשיר! ומשיבים: גם אם דם שחיטה מכשיר, עדיין דם המת איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שאינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מדוע דם המת אינו מכשיר? מה לי קטליה איהו [אם הרג אותו הוא], מה לי קטליה [אם הרג אותו] מלאך המות? על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' שמעון שדם המת אינו מכשיר.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם מַגֵּפָתוֹ אֵינוֹ מַכְשִׁיר; מַאי לָאו הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר. אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי, לָא מַכְשִׁיר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם מגפתו (פצעו), שיוצא מהפצע, אינו מכשיר. מאי לאו [האם אין] לדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, הכוונה היא הא [אבל] דם חללים מכשיר. ושואלים: אבל דם שחיטה מאי [מהו] לפי זה, לא מכשיר?

לִשְׁמַעִינַן דַּם שְׁחִיטָה וְכָל שֶׁכֵּן דַּם מַגֵּפָתוֹ! דַּם מַגֵּפָתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: מַה לִּי קַטְלֵיהּ כּוּלָּהּ מַה לִּי קַטְלֵיהּ פַּלְגָּא.

אם כן לשמעינן [שישמיע לנו] רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם מגפתו אינו מכשיר! ומשיבים: למרות שדם שחיטה אינו מכשיר, עדיין דם מגפתו איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שגם כן אינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מה לי קטליה כולה [אם הרג את הבהמה כולה] מה לי קטליה פלגא [אם הרג אותה למחצה], לכן הוצרך להשמיענו שאינו מכשיר.

וּמַאי שְׁנָא דַּם חֲלָלִים דְּמַכְשִׁיר? דִּכְתִיב: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״,

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דם חללים שהוא מכשיר לדעת ר' שמעון? דכתיב [שכן נאמר]: "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), ומכאן שהוא חשוב משקה; והרי ביחס ל

דַּם שְׁחִיטָה נַמִי כְּתִיב: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״! הַהוּא לְמִישְׁרֵי דָּמָן דִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בַּהֲנָאָה הוּא דְּאָתָא;

דם שחיטה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז), הרי שהושווה למים! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לא ללמד לענין הכשר לטומאה הוא בא, אלא למישרי [להתיר] דמן של פסולי המוקדשין בהנאה כאילו היו מים הוא דאתא [שבא],