נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת!

נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, הרי שפסוקת הגרגרת טריפה היא ולא נבילה, ואם חזר בו ר' עקיבא, כשיטת מי היא משנה זו?

אֲמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁשָּׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק, כָּאן שֶׁפָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט; שָׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק – נִפְסֶלֶת בִּשְׁחִיטָה הִיא, פָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט – כִּי דָּבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא.

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו, מדובר כששחט את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת, וכאן ב"אלו טרפות", מדובר שפסק את הגרגרת ולבסוף שחט את הוושט. ומהו ההבדל? אם שחט תחילה את הוושט ולבסוף לאחר מכן פסק את הגרגרת — נפסלת במהלך השחיטה היא, ולכן יש לה דין נבילה, כמו הכלל ששנה ר' ישבב במשנתנו, אם פסק ולבסוף שחט — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל קודם שחיטה דמיא [נחשבת], ולכן יש לה דין טריפה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְרָבָא: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, פָּסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – נְבֵלָה!

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת (הקנה), או פסק תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט — נבלה. הרי שאין הבדל בין זה לזה, וגם אם פסק את הגרגרת מתחילה נבילה היא!

אֵימָא: וּכְבָר שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט מֵעִיקָּרָא.

אמר לו, אימא [אמור, הסבר] כך את המקרה השני: או פסק את הגרגרת, וכבר שחט את הוושט מעיקרא [מתחילה], ודווקא בכגון זה הרי זו נבילה, שהרי התחיל בשחיטה, אבל אם פסק את הגרגרת מתחילה — טריפה היא.

אֲמַר לֵיהּ, שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דְּהַיְינוּ קַמַּיְיתָא; וְעוֹד, הָא תְּנַן: וְאַחַר כָּךְ!

אמר ליה [לו] רב אחא, שתי תשובות בדבר: חדא [אחת], דהיינו קמייתא [שאם כן זו היא בדיוק ההלכה הראשונה]: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת! ועוד, הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנתנו: פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, שהיא נבילה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אֵלּוּ אֲסוּרוֹת קָתָנֵי, וְיֵשׁ מֵהֶן נְבֵלוֹת וְיֵשׁ מֵהֶן טְרֵפוֹת.

אלא אמר רבא: מה ששנינו להלן "אלו טרפות" — אין הכוונה דווקא לטריפות, אלא אלו אסורות קתני [הוא שונה], ויש מהן נבלות, כגון פסוקת הגרגרת, ששנינו במשנתנו שהיא נבילה, ויש מהן טרפות.

וְלִיחְשׁוּב נַמִי דְּחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא – נְבֵלָה! וְלִיחְשׁוּב נַמִי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ – נְבֵלָה!

ומקשים: אם הוא מונה את כל האסורות, וגם הנבילות, וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את זו של חזקיה, שאמר חזקיה: אם עשאה גיסטרא, שחתכה לשנים — הריהי נבלה! וליחשוב נמי [וכן שימנה גם כן] מה שאמר ר' אלעזר, שאמר רבי אלעזר: אם נטלה הירך וחלל שלה ניכר — הרי זו נבלה!

כִּי קָתָנֵי נְבֵלָה דְּלָא מְטַמְּאָה מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵלָה דִּמְטַמְּאָה מֵחַיִּים לָא קָתָנֵי.

ומשיבים: כי קתני [כאשר הוא שונה] ברשימה זו נבילות, הרי זו נבלה דלא [שאינה] מטמאה מחיים, אלא רק במותה, אבל נבלה שמטמאה כבר מחיים לא קתני [אינו שונה], ושתי אלו נחשבות נבילה כבר בחייהן, כאילו כבר מתו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמַר: כָּאן שֶׁשָּׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ, כָּאן שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ; שָׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ – נִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָה הִיא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ – כִּי דָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא.

ר' שמעון בן לקיש אמר, יש לחלק באופן אחר: כאן, ששנינו במשנתנו שאם חתך תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט נבילה היא, מדובר ששחט את הוושט במקום שחתך את הגרגרת, כאן, ששנינו ב"אלו טרפות" שטריפה היא, מדובר ששחט שלא במקום שחתך. וטעם הדבר: אם שחט במקום החתך — נפסלה בשחיטה היא, ודינה כנבילה, אבל אם שחט שלא במקום חתך — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל מתחילה דמיא [נחשבת], ולכן שחיטת הוושט מועילה לטהרה מטומאת נבילה.

וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה – כְּשֵׁרָה; אַלְמָא כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקוּלָא דָּמְיָא, הָכָא נַמִי – כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקוּלָא דָּמְיָא!

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], ששחיטה יכולה להועיל לאחר שנפסק הקנה? והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, קודם ששחט את הוושט — כשרה, אינה טריפה משום כך אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [מכאן שלאחר שחיטת הקנה נחשבת הריאה התלויה בקנה כאילו ניטלה מן הבהמה יחד עם הקנה ומונחת בסל], ומה שאירע בה אינו משפיע על דינה של הבהמה. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנפסקה הגרגרת (הקנה) בתחילת השחיטה, נאמר שהגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [כמי שמונחת בסל היא נחשבת], ואין בבהמה אלא סימן אחד העומד לשחיטה הוושט, ולא תועיל שחיטת סימן אחד להוציאה מידי נבילה!

אֶלָּא אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כאן ששנינו ב"אלו טרפות" שפסוקת הגרגרת היא טריפה, מדובר קודם חזרה, לפני שחזר בו ר' עקיבא מדבריו, כאן במשנתנו מדובר לאחר חזרה. ואף על פי שחזר בו ר' עקיבא, משנה ראשונה ששנינו לא זזה ממקומה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה – כְּשֵׁרָה. אֲמַר רָבָא: לָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֶלָּא בָּרֵיאָה, הוֹאִיל וְחַיֵּי רֵיאָה תְּלוּיָה בַּקָּנֶה, אֲבָל בִּבְנֵי מֵעַיִים לָא.

ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה — הבהמה כשרה. אמר רבא: לא אמר ר' שמעון בן לקיש שהיא כשרה אלא בשניקבה הריאה בלבד, הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, וכיון שנשחט הקנה רואים אותה כאילו ניטלה מן הבהמה, וכל פגם שנעשה בה אינו פוסל. אבל אם נעשה נקב בבני מעיים לאחר שחיטת הקנה — לא, שאין חיותם תלויה בקנה אלא בוושט, והוא נשחט לאחר הקנה.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: מֵאַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי טְרֵפָה הִתַּרְתָּ, מַה לִּי בָּרֵיאָה מַה לִּי בִּבְנֵי מֵעַיִים!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאחר שכאשר נולדו בה סימני טרפה לאחר שהחלה השחיטה התרת אותה, מה לי אם היה נקב בריאה מה לי אם היה בבני מעיים! אלא בכל אופן אינה נעשית טריפה לאחר שהחלה השחיטה.

וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי זֵירָא; דְּבָעֵי רַבִּי זֵירָא: נִיקְּבוּ בְּנֵי מֵעַיִים בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ? מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטָהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה אוֹ לָא?

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] ר' זירא מדבריו, דבעי [ששאל] ר' זירא: ניקבו בני מעיים בין שחיטת סימן לסימן, מהו? מי [האם] מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה בשחיטה זו מידי נבלה, או לא?

וְאָמְרִינַן, לָאו הַיְינוּ דְּבָעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ?

ואמרינן [ואמרנו] על כך, לאו היינו דבעי [האם לא זו השאלה ששאל] החכם אילפא: השוחט בהמה מעוברת והוציא העובר את ידו מן הרחם בין שחיטת סימן לסימן, ובכך נעשתה היד טריפה, מהו הדין?