שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה.

שמא ידרוסו זה על זה.

מְתִיב רַבִּי אָבִין: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַטָּה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַעְלָה, אוֹ אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַעְלָה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!

מתיב [מקשה] ר' אבין על שיטה זו, שצריך שחיטה מפורעת וגלויה ברצף אחד, ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט למטה בחלקו התחתון של הצוואר, ואת הקנה למעלה בצוואר, או את הוושט למעלה ואת הקנה למטה — שחיטתו כשרה. ולדרך זו יש לשאול: אמאי [מדוע] שחיטתו כשרה? והא ליכא [והרי אין זו] שחיטה מפורעת!

הוּא מוֹתִיב לָהּ, וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בִּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס.

ואומרים: הוא מותיב לה [מקשה את הקושיה הזו], והוא מפרק לה [מתרץ אותה]: כאן לא מדובר בשחיטה בשני מקומות, אלא בשחיטה העשויה כחודו של קולמוס כלומר, בחיתוך אחד באלכסון, שמתחיל למעלה וחותך באלכסון את שני הסימנים, וכך יש שחיטה מפורעת.

הַהוּא תּוֹרָא דְּאִישְׁחַט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עַל רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא שְׁקַל מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, מִשְׁנָתֵינוּ בִּשְׁנֵי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

מסופר, ההוא תורא דאישחט [שור אחד שנשחט] בשנים ושלשה מקומות, על [נכנס] רב יצחק בר שמואל בר מרתא לחנות, שקל משופרי שופרי [ולקח מהחלק הטוב שבטוב] שבאותו שור, ובכך הוכיח שהוא סבור שהיא כשרה לכתחילה. אמר ליה [לו] רבי זירא: על ידי מעשיך למדתנו רבינו שמשנתינו, המכשירה כששנים אוחזים בסכין ושוחטים, אחד למעלה ואחד למטה, עוסקת בשני סכינין ושני בני אדם, שכל אחד שוחט במקום אחר.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן וּפְסָקוֹ – פְּסוּלָה, תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה.

אמר רב יהודה אמר רב: אם השוחט החליד (תחב) את הסכין בתוך הצוואר בין סימן לסימן, בין הקנה לוושט שמתחתיו, ופסקו (וחתכו), ששחט תחילה את הוושט, ואחר כך הוציא את הסכין וחזר ושחט את הקנה כדרכו — שחיטתו פסולה. אבל אם החליד את הסכין תחת העור של הצוואר, ואז שחט כדרכו את שני הסימנים — שחיטתו כשרה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ – רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה!

ועל הדין הראשון שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? תנינא [הרי שנינו] דבר זה במפורש: או החליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו — ר' ישבב אומר: הרי זו נבלה המטמאה את הנוגע בה או את הנושא אותה, ואילו ר' עקיבא אומר: טרפה היא, שאסורה באכילה, אבל אינה נבילה ואינה מטמאה. ומכל מקום, הכל מודים ששחיטה פסולה היא!

אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, דְּלָא קָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה, אֲבָל מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, דְּקָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה – אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד] הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא במקרה שתוחב את הסכין תחת הסימן השני, וחותך אותו מלמטה למעלה, מכיוון העורף לכיוון הצוואר, דלא קעביד [שאינו עושה זאת] כדרך שחיטה, שהיא מן הצוואר לכיוון העורף. אבל אם הוא תוחב את הסכין בין שני הסימנים, וחותך את הסימן התחתון מלמעלה למטה, ומוציא את הסכין, וחוזר וחותך את הקנה באופן זה, דקעביד [שהוא עושה] כדרך שחיטה — אימא שפיר דמי [אמור שהוא כשר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכל שהחליד את הסכין הרי זה פסול.

תַּחַת הָעוֹר כְּשֵׁרָה. בֵּי רַב אָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ.

על מה שאמר רב יהודה בשם רב שתחת העור — כשרה, מעירים: בי [החכמים מבית מדרשו של] רב אמרי [אמרו] בשם רב: כשתוחב את הסכין תחת העור וכך שוחט איני יודע מה דינו, ושמא חלדה היא זו ופסולה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ, לְבֵי רַב דְּאָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ, תַּחַת מַטְלִית מַהוּ? תַּחַת צֶמֶר מְסוּבָּךְ מַהוּ? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: לבי [לדעת בית מדרשו] של רב, דאמרי [שאומרים]: תחת העור איני יודע, אם החליד את הסכין תחת מטלית שהיתה כרוכה על צוואר הבהמה, ואחר כך שחט, מהו? האם גם בזה חשש לפסול חלדה? וכן אם החליד תחת צמר מסובך שבצוואר הכבש, מהו? שאלות אלו לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: הֶחֱלִיד בְּמִיעוּט סִימָנִים, מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: אם החליד את הסכין ושחט כך רק את מיעוט הסימנים, אבל רובם נשחט כראוי, מהו דינו? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מתני׳ הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, אֲפִילּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת – פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר – כְּשֵׁרָה.

השוחט שני ראשין כאחד — שחיטתו כשרה. היו שנים אוחזין בסכין ושוחטים בהמה אחת, אפילו אחד למעלה ואחד למטה — שחיטתו כשרה. התיז את הראש בבת אחת, ולא עשה כדרך שחיטה, בדרך הולכה והבאה של הסכין — הרי זו שחיטה פסולה. היה שוחט בדרך שחיטה, ובתוך כך התיז את הראש בבת אחת, קודם שהספיק להחזירה, אם יש בסכין אורך מלא צואר הבהמה — כשרה, אבל בפחות מזה לא ייתכן שחתך את הסימנים אלא בדריסה, שהיא שחיטה פסולה.

הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁין בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ; אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ בְּאִיזְמֵל – כְּשֵׁרָה.

היה שוחט כדרכו והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד — כשרה. במה דברים אמורים שיש לחשוש לאורך הסכין? בזמן שהוליך את הסכין ולא הביא (החזיר), או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו היה אורך הסכין כל שהוא, אפילו באיזמל, שהוא סכין קטנה — כשרה.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

שנינו במשנה כי אם התיז את הראש — שחיטתו פסולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר שמואל, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז) ששחיטה נעשית כדרך מעופו של החץ, במשיכה, ולא בדרך של דריסה או הכאה.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁחַט״ – אֵין ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא וּמָשַׁךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״זָהָב שָׁחוּט״, וְאוֹמֵר ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושחט" (ויקרא א, ה) — אין "ושחט" אלא ומשך, שמושך את הסכין על צואר הבהמה, וכן הוא אומר: "זהב שחוט" (מלכים א י, טז), שמשמעו זהב שמושכים אותו, כדרך שעושים צורפים, ואומר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר".

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: ״זָהָב שָׁחוּט״ – שֶׁנִּטְוָוה כְּחוּט הוּא, תָּא שְׁמַע: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״.

ושואלים: מאי [מה כוונת] "ואומר"? מה נוסף בראיה האחרת? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] "זהב שחוט" אין משמעו משוך, אלא שנטווה כחוט הוא, שהוא רך, ועל שם כך הוא קרוי "שחוט" — תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב: "חץ שחוט לשונם" שהכוונה היא לדבר שנמשך.

רָבָא הֲוָה בָּדֵיק לֵיהּ גִּירָא לְרַבִּי יוֹנָה בַּר תַּחְלִיפָא, וְשָׁחַט בָּהּ עוֹפָא בַּהֲדֵי דְּפָרַח. וְדִלְמָא עֲבִיד חֲלָדָה! חָזֵינַן

מסופר, רבא הוה בדיק ליה גירא [היה בודק לו חץ] לר' יונה בר תחליפא, לוודא שאין בו פגימות, ושחט בה עופא בהדי דפרח [והיה שוחט בו עוף בתוך כדי מעופו]. ושואלים: ודלמא עביד [ושמא עשה] חלדה, שנכנס החץ לתוך הצוואר בתוך הסימנים, ולא חתך את הסימנים בדרך הליכתו! ומשיבים: חזינן [רואים אנו]

סְתִימְתָאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד!

סתימתאה [הסתום, שדבריו נאמרו בסתם] בלא הזכרת שמו, אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד, ולשיטתם עומדת הקושיה בעינה: אם אין שחיטה אלא לבסוף מדוע לא תחלק המשנה בשחיטת פרה אדומה על ידי שנים, שהפרה מטמאה את האחרון ששחטה, ולא את הראשון!

וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִי לִפְלוֹג, כְּגוֹן דְּשָׁחַט חַד גַּבְרָא בִּשְׁנֵי סוּדָרִים, דְּסוּדָר קַמָּא לָא מִטַּמֵּא, וְסוּדָר בַּתְרָא מִטַּמֵּא! אֶלָּא, בִּפְסוּלָא דְּפָרָה קָא מַיְירֵי, בְּהֶכְשֵׁרָהּ לָא קָא מַיְירֵי.

וכן לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הסבור שאין שנים שוחטים זבח אחד, נמי לפלוג [גם כן נחלק] בשחיטה עצמה, כגון ששחט חד גברא [אדם אחד] בשני סודרים, שלאחר שהתחיל לשחוט פשט את סודרו ולבש סודר אחר, דסודר קמא [שאת הסודר הראשון] לא מטמא, ואת הסודר בתרא [האחרון] מטמא, שהרי אינה לשחיטה אלא בסוף! אלא צריך לומר כי ברייתא זו, רק בפסולא של פרה קא מיירי [הוא עוסק], כשאירע בה פסול, אבל בהכשרה כשהיא נעשית בכשרות לא קא מיירי [אינו עוסק], ואין מכאן ראיה.