בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו, נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ;

בודק ישראל כשר סכין לוודא שאין בה פגימות, ונותן לו, והמשומד שוחט, ומותר לאכול משחיטתו. וממשיכה המשנה: אבל לא בדק ונתן לו — לא ישחוט המשומד לכתחילה, ואם שחט — בודק הישראל את סכינו אחריו, אם נמצאת סכינו יפה — מותר לישראל לאכול משחיטתו כיון שאינו עושה בכוונה לקלקל (והוא ששנינו במשנה "ושחיטתן כשרה" בדיעבד), ואם לאו [לא] שהסכין פגומה — אסור לאכול משחיטתו.

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. ״וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ״ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלָהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו נבדקה הסכין, שמא יקלקלו את שחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד; אִי דִּבְדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ – הָא אֲמַרְתְּ: שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלָא בְּדַק; אִי דְּאִיתֵיהּ לַסַּכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הָשְׁתָּא! וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לַסַּכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.

אלא תאמר שהוא מתייחס גם לישראל משומד, ואולם, אי [אם] מדובר במקרה שבדק תחילה את הסכין ונותן לו, הא [הרי] אמרת שבמקרה כזה שוחט המשומד אפילו לכתחלה! אלא תאמר שמדובר כשלא בדק — אין אתה יכול לפרש כן, שהרי אי דאיתיה לסכין [אם הסכין מצוי] לפנינו — ליבדקיה השתא [שיבדוק אותו עכשיו], ואם אינו פגום שחיטתו כשרה אפילו לא ראו אותו אחרים! ואי דליתיה לסכין [ואם הסכין אינו מצוי] לפנינו, גם כי [כאשר] אחרים רואין אותו שוחט מאי הוי [מה בכך]? מה יועיל הדבר? דלמא [שמא] בסכין פגומה שחיט [שחט]! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

רָבִינָא אֲמַר, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.

רבינא אמר הסבר אחר לישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה], כך צריך להבין את הדברים: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה, והדגש הוא: מומחין — ואף על פי שאין הם מוחזקין אצלינו כמורגלים בשחיטה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ;

וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? כלומר, מי הוא הקרוי מומחה — אדם שיודעין בו שהוא יודע לומר הלכות שחיטה, אבל אדם שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה — לא ישחוט, ואם שחט — בודקין אותו, אם מתברר שיודע לומר הלכות שחיטה — מותר לאכול משחיטתו (והוא מה ששנינו "ושחיטתן כשרה" בדיעבד), ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. ״וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ״ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלָהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבָּעֵי לֵיהּ!

חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא אוכלים משחיטתם, אפילו יודעים הלכות שחיטה, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו בשחיטתם. ומקשים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין – בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגֵּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמָּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.

אלא תאמר שהוא מוסיף גם אנשים שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה, והרי במקרה זה אין צורך שאחרים יראו אותם כדי להכשיר את השחיטה, אלא בבודקין אותו אם הוא יודע הלכות שחיטה סגי [די]! ומשיבים: מדובר במקרה דליתיה לקמן דליבדקיה [שאינו מצוי לפנינו שיבדקו אותו], ולפיכך אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו, ורק באופן זה שחיטתו כשרה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רָבִינָא אֲמַר, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף, וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה;

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רבינא בגירסה אחרת: רבינא אמר, הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המוחזקין שיש להם נסיון בשחיטה, שוחטין לכתחילה, והכוונה: מוחזקין אף על פי שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה. וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? מי הם המוחזקים? אלו ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף מחמת השחיטה והדם, אבל לא שחט לפנינו שתים ושלש פעמים — לא ישחוט לכתחילה, שמא יתעלף, ומכל מקום אם שחט ואמר: "ברי (ברור) לי שלא נתעלפתי בתוך השחיטה" — שחיטתו כשרה.

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. ״וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ״ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלָהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו ברור שלא נתעלפו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי פירוש זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו" אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין – וְהָאֲמַרְתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגֵּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמָּן דְּלִישַׁיְילֵיהּ.

אלא תאמר שמדובר כאן על אלה שאין מוחזקין — והאמרת [והרי אמרת] כי ב"ברי לי" סגי [די], שאם אמר השוחט שברור לו שלא התעלף די בכך, גם אם אחרים לא ראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן במקרה דליתיה קמן דלישייליה [שאינו מצוי לפנינו לשאול אותו], ולכן אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו.

רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא כְּאַבַּיֵי וְרָבָא וְרַב אַשִׁי לָא אָמְרִי, מִשׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.

כיון שנאמרו כמה וכמה שיטות פירוש למשנה, מסבירים מדוע לא פירש כל אחד מן החכמים כשיטת האחר. רבינא ורבה בר עולא, כדעת אביי ורבא שפירשוה בכותי וכדעת רב אשי שפירשה במשומד לא אמרי [אינם אומרים], משום דקשיא להו [שקשה להם] מה ששנינו: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן", שלשיטתם אין "וכולן" מתיישב כראוי, כפי שהראתה הגמרא לעיל.

כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי; לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי;

כולהו [כולם] כדברי רבה בר עולא לא אמרי [אינם אומרים], שהוא מפרש את "שחיטתן כשרה" של משנתנו בטמא ששחט קדשים, מפני שכבר שנינו דין זה במסכת זבחים. כי להך לישנא דאמרת [לפי אותה לשון שאמרת] בתירוץ הדברים: הכא [כאן, במשנה זו] עיקר הדין, ובמסכת זבחים נשנה אגב שאר פסולים — אפשר לטעון: אדרבה [להיפך], התם [שם] במסכת זבחים עיקר מקומו, שהרי בקדשים קאי [הוא עומד, עוסק].

לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נַמִי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

וכן להך לישנא דאמרת [לאותה לשון שאמרת]: התם [שם] בזבחים עיקר הדין, והכא איידי דתנא [וכאן מתוך ששנה] מתחילה דין טמא ששחט בחולין שנעשו על טהרת הקודש, כפי שפירש רבה בר עולא לשון "הכל שוחטין" של משנתנו — תנא נמי [שנה גם כן] דין טמא במוקדשין, שהוא כשר בדיעבד — על כך יש להשיב: טמא בחולין גופיה [עצמו] לא איצטריכא ליה [לא הוצרכה לו] לומר ששוחט לכתחילה, כי אנו סבורים שחולין שנעשו על טהרת קדש לאו [לא] כקדש דמו [נחשבים], ולא היה מקום לאסור את הדבר.

כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי; לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן;

כולהו [כולם] כרבינא לא אמרי [אומרים], להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר] שאלו שיודעים אנו שהם מומחין אין [כן] שוחטים לכתחילה, אבל שאין אנו יודעים שהם מומחין — לא, יש לומר כי רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולכן כל הבא לשחוט — שוחט לכתחילה.

לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוּפֵי לָא חָיְישִׁינַן.

להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר]: כל המוחזקין שאינם מתעלפים בשחיטה — אין [כן], שוחטים לכתחילה, שאין מוחזקין — לא, למרות שהם יודעים הלכות שחיטה, צריך לומר כי לעלופי לא חיישינן [לעילפון אין אנו חוששים], וכל היודע הלכות שחיטה שוחט לכתחילה.

רָבָא לָא אֲמַר כְּאַבַּיֵי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבַּיֵי לָא אֲמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.

רבא לא אמר כדברי אביי, שכותי שוחט לכתחילה רק כשישראל עומד על גביו, ובדיעבד די בישראל יוצא ונכנס, כי קושייה [כמו קושייתו] שהקשה על אביי, מדין יינו של ישראל המצוי ברשותו של הגוי, שהוא כשר לכתחילה כשישראל יוצא ונכנס. אביי לא אמר כרבא, מפני שלדעתו אין זו ראיה, שכן התם [שם] ביין הרי לא נגע [אין הגוי נוגע] ביין, ודי בשומר שיוצא ונכנס כדי להרתיע אותו מלגעת בו, ואילו הכא נגע [כאן בשחיטה, הכותי נוגע] שוחט בידיו את הבהמה, וכהרף עין יכול לפסול את השחיטה, ולכן יש צורך בהשגחה מתמדת.

רַב אַשִׁי לָא אֲמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

רב אשי לא אמר כתרוייהו [כשניהם] כאביי ורבא, ששחיטת כותי כשרה, שכן קסבר [סבור הוא]: כותים גרי אריות הן ולא גרי אמת, ושחיטתם פסולה כשחיטת הגוי.

אַבַּיֵי לָא אֲמַר כְּרַב אַשִׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר כִּשְׁמַעֲתֵיהּ?

אביי לא אמר כרב אשי, שפירש את המשנה בישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון, מפני שלא סבירא ליה הא [אין הוא סבור כהלכה זו] שאמר רבא, שנותנים לישראל משומד לשחוט לכתחילה בסכין בדוקה, ועל פיה פירש רב אשי את המשנה. אלא רבא עצמו מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ופירש את המשנה כשמעתיה [כשמועתו] שלו, כדברי רב אשי? ומדוע פירש שמדובר בשחיטת כותי?

לִדְבָרָיו דְּאַבַּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ומשיבים: מה שפירש רבא — לדבריו של אביי קאמר [אמר], שלפירושו של אביי שמשנתנו עוסקת בכותי, צריך לפרש את המשנה באופן שונה, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן].

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ;

ובענין שנחלקו בו אביי ורבא מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שחיטת כותי מותרת, במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי. אבל אם בא הישראל, ומצאו שכבר שחט בהמה — חותך כזית מן הבהמה ונותן לו לאכול, אם אכלו הכותי — ישראל מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] אכלו — אסור לאכול משחיטתו, שמא לא שחט כראוי.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ

כיוצא בו, אם מצא בידו של כותי