אִם כֵּן הָוְיָא לֵיהּ עֲבוֹדָה בְּאַחֵר, וְתַנְיָא: כָּל עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָן כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא בּוֹ!

אמר ליה [לו] אביי: לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו הברייתא היא דברי רבי אלעזר ברבי שמעון

הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן? דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא אִיכָּא פְּסוּל מִדְּרַבָּנַן – לְכָךְ שָׁנִינוּ: רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה. וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן לֵיכָּא, לָמָּה לִּי לְמָרֵק? מִצְוָה לְמָרֵק.

ותמהים: איך אפשר היה לומר זאת? אם כן, שאי אפשר בלא המירוק, הויא ליה [תהיה זאת] עבודה באחר, שאינו כהן גדול, ותניא [ושנויה ברייתא]: כל עבודת יום הכפורים אינן כשרות אלא בו בכהן הגדול!

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן [מדברי סופרים]? דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר]: איכא [יש] גם פסול מדרבנן [מדברי חכמים] בדברים אלה, לכך חזרנו ושנינו במשנתנו: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. ושואלים: ומאחר שאפילו פסולא דרבנן ליכא [פסול מדברי חכמים אין כאן], למה לי למרק באחר? ומשיבים: מצוה לכתחילה למרק, לסיים את השחיטה.

אֲמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד גּוֹי וְסִימָן אֶחָד יִשְׂרָאֵל – שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה טְרֵפָה בְּיַד גּוֹי;

אמר ר' שמעון בן לקיש משום לוי סבא [הזקן]: אינה לשחיטה אלא בסוף כלומר, רק גמר השחיטה הוא הקרוי שחיטה. ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שמ תחילת השחיטה עד סיומה — הכל קרוי שחיטה.

בְּעוֹלַת הָעוֹף נַמִי, הֵיכָא דְּמָלֵיק סִימָן אֶחָד לְמַטָּה וְסִימָן אֶחָד לְמַעְלָה – פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַטָּה;

ובהגדרת תחום המחלוקת המדוייק, אמר רבא: הכל מודים, היכא [במקום] ששחט בבהמה סימן אחד גוי, ואחר כך שחט סימן אחד ישראל — שהיא פסולה, גם אם נאמר שאינה לשחיטה אלא בסוף, ומדוע? שהרי כשבא ישראל לשחוט כבר נעשה בה מעשה טרפה ביד גוי, שכיון ששחיטתו פסולה עשאה בכך טריפה.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.

וכן בעולת העוף שצריך למלוק בה שני סימנים, נמי [גם כן], היכא דמליק [במקום שהוא מולק] בתחילה סימן אחד למטה מאמצע המזבח, וכדין חטאת העוף, ואחר כך מולק סימן אחד למעלה, כדין עולת העוף — פסולה העולה, גם למי שסבור שאינה לשחיטה (ולמליקה) אלא בסוף, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה, ובכך נפסלה לעולה.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: מָר לָא אֲמַר הָכִי, וּמַנּוּ? רַב יוֹסֵף: הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים – נַמִי פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף בַּחוּץ;

לא נחלקו אלא כגון ששחט בקדשים סימן אחד בחוץ (מחוץ למקדש) וסימן אחד בפנים, ובזה יש משמעות למחלוקת: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — הרי הוא מיחייב [מתחייב] על תחילת השחיטה משום שחיטת קדשים בחוץ, ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה לשחיטה אלא בסוף — לא מיחייב [אינו מתחייב], משום שסוף השחיטה שהוא הקובע נעשה בפנים.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִיעוּט סִימָנִין בַּחוּץ וּגְמָרוֹ בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב.

אמר ליה [לו] רבה בר שימי: מר [החכם] לא אמר הכי [כך], ומנו [ומי הוא] חכם זה? רב יוסף, שהוא אומר: היכא [במקום] ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים — נמי [גם כן] פסול כלומר, חייב משום שחיטת חוץ, ולדעת הכל, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, שהכשרה של חטאת העוף בסימן אחד.

מְתִיב רַבִּי זֵירָא: כָּל הָעֲסוּקִין בְּפָרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מְטַמְּאִין בְּגָדִים וּפוֹסְלִין אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת.

לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט שני הסימנין בחוץ וגמרו בפנים, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — מיחייב [מתחייב] משום שחיטת חוץ, שהרי כל שלב של השחיטה קרוי שחיטה להתחייב עליו, אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה לשחיטה אלא בסוף — לא מיחייב [אינו מתחייב], שהרי הסוף היה במקום הראוי.

אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ – בֵּין קוֹדֶם פְּסוּלָהּ בֵּין לְאַחַר פְּסוּלָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים; בַּהֲזָאָתָהּ, קוֹדֶם פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים.

מתיב [מקשה על כך] רבי זירא ממה ששנינו: כל העסוקין במלאכת הפרה אדומה מתחלה ועד סוף — מטמאין בגדים שהם נוגעים בהם באותה שעה, ופוסלין אותה את הפרה במלאכה אחרת שהם עושים בשעה שהם עוסקים בה.

וְאִי אָמְרַתְּ יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – לִפְלוֹג נַמִי בִּשְׁחִיטָתָהּ: אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָה, קוֹדֶם פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים!

ומפרטים: אם אירע בה פסול בשחיטתה — בין קודם פסולה (קודם שנפסלה) בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים של העוסקים בה, שכל עוד לא נשחטה אינה קרויה פרה אדומה לטמא את העוסקים בה. אבל אם אירע פסול בהזאתה, כשהיזה מדמה כנגד פתחו של ההיכל, הרי קודם פסולה (קודם שנפסלה) — מטמאה בגדים של אלו שעסקו בה באותה שעה, לאחר פסולה — שוב אינה מטמאה בגדים, שרק פרה כשרה מטמאה את העוסקים בה.

אֲמַר רָבָא: נִתְקַלְקְלָה שְׁחִיטָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל.

ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וכל שלב שבה קרוי שחיטה — לפלוג נמי [שיחלק גם כן] בשחיטתה כמו בהזאה: אירע בה פסול בשחיטה — קודם פסולה מטמאה בגדים, שהרי נעשתה בה שחיטה, לאחר פסולה — אינה מטמאה בגדים!

אֲמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי – הָא קַשְׁיָא לִי: לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, לִפְלוֹג בְּהֶכְשֵׁרָהּ דְּפָרָה, כְּגוֹן דְּשַׁחֲטוּהָ בִּתְרֵי גַבְרֵי, דְּגַבְרָא קַמָּא לָא מְטַמְּאָה, וְגַבְרָא בַּתְרָא מְטַמְּאָה!

אמר רבא: נתקלקלה שחיטה קאמרת [אומר אתה]? שאני התם [שונה שם], דאגלאי מלתא [שהתגלה הדבר] למפרע דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, ולכן אינה מטמאה.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַבְרֵי בְּחַד זִיבְחָא קָאָמְרַתְּ? בַּר מִינֵּיהּ דְּהַהוּא, דְּתָנֵינָא: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים;

אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי ממשנה זו בענייננו — הא קשיא [דבר זה קשה] לי: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג [שיחלק] אפילו בהכשרה של הפרה כלומר, כשלא נפל בה פסול, כגון ששחטוה בתרי גברי [בשני אנשים], זה התחיל וזה סיים, דגברא קמא [שאת האיש הראשון] לא מטמאה הפרה, שהרי לפי שיטה זו לא נעשתה בה עדיין שחיטה, וגברא בתרא [ואת האיש האחרון] מטמאה!

וַאֲמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב.

אמר רב יוסף: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת [שני אנשים בזבח אחד אתה אומר]? בר מיניה דההוא [חוץ מענין זה], שאין להביא ממנו ראיה, מפני שאין עושים כן בקדשים, ולא בפרה אדומה שדינה לענין זה כקדשים, דתנינא [ששנינו] על הכתוב "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט, ה): "תזבח" שנאמר בציווי זה — כוונתו שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, "תזבחהו" — שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, אלא זבח אחד בלבד.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לָאו אִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן

ואמר רב כהנא: טעם הדבר שדורשים את הכתוב כמצוה על היחיד — מפני ש"תזבחהו" בלשון יחיד כתיב [כתוב], למרות שהוא נקרא "תזבחוהו".