נִשְׁחֲטֵיהּ וַהֲדַר נִבְדְּקֵיהּ – דִּלְמָא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָשָׁחֵיט! נִבְדְּקֵיהּ וַהֲדַר נִשְׁחֲטֵיהּ – הָאֲמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים!

אם נשחטיה והדר נבדקיה [נשחט אותו ואחר כך נבדוק אותו] אם היה בקנה או בוושט נקב שעושה אותו טריפה — דלמא [שמא] במקום שהיה הנקב קשחיט [הוא שוחט], ואם כן, אי אפשר לדעת! אם תאמר שנחתוך את עורו באותו מקום, ו נבדקיה והדר נשחטיה [נבדוק אותו את הסימנים ואחר כך נשחט אותו] — האמר [הרי אמר] רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ מצידו החיצוני, שהוא אדום, ונקב קטן אינו ניכר בו, אלא בדיקתו מבפנים בלבד, שצבעו שם לבן וטיפת דם ניכרת בו!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ: נִבְדְּקֵיהּ לַקָּנֶה, וְנִשְׁחֲטֵיהּ לַקָּנֶה וְלִכְשְׁרֵיהּ, וַהֲדַר לִפְכוּהּ לַוֶּשֶׁט וְלִבְדְּקֵיהּ. אֲמַר רָבָא: חַכִּים יוֹסֵף בְּרִי בִּטְרֵפוֹת כְּרַבִּי יוֹחָנָן; אַלְמָא ״אֶחָד״ דְּקָאָמַר – אוֹ הַאי אוֹ הַאי.

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא: נבדקיה [נבדוק אותו] את הקנה, שאפשר לבדוק מבחוץ האם ניקב ברובו, ונשחטיה [ונשחט אותו] את הקנה, ולכשריה [וכך נכשיר אותו] את העוף, שהרי די לו בשחיטת סימן אחד, והדר לפכוה [ואחר כך יהפכו] את ה ושט כדי לראות את צידו הפנימי, ולבדקיה [ויבדקו אותו] אם היה שם נקב. אמר רבא: חכים [חכם] יוסף ברי [בני] בטרפות כר' יוחנן. ולענייננו נלמד, אלמא [מכאן] שסימן אחד דקאמר [שהוא אומר] במשנה שכשר בעוף, הוא או האי [זה] או האי [זה], או הוושט או הקנה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט״. אֲמַר רַב חִסְדָּא: לָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּעוֹף, הוֹאִיל וְצוֹלֵהוּ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דִּמְנַתְּחָהּ אֵבֶר אֵבֶר – לָא צְרִיךְ.

שנינו במשנה: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה וכו'. ר' יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא: לא אמר ר' יהודה אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד, ולכן צריך לחתוך את הוורידין כדי שיצא דמו, אבל בהמה, כיון דמנתחה [שחותך אותה] אבר אבר, ומולח כדי להוציא את הדם — לא צריך.

לְמֵימְרָא, דְּטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דָּם הוּא? וְהָתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין!

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן דטעמא [שהטעם] של רבי יהודה משום איסור דם הוא, שעושה כן רק כדי להוציא את הדם? והתנן [והרי שנינו במשנה], רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין, משמע שהוא חלק מדין השחיטה!

אֵימָא: עַד שֶׁיִּנְקֹב אֶת הַוְּורִידִין, וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט״ – עַד שֶׁיִּנְקוֹב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.

ודוחים, אימא [אמור] שכוונתו: עד שינקב את הוורידין, ומאי [ומהו] לשון "עד שישחוט" — עד שינקוב אותם בשעת שחיטה, שאז הדם זורם בוורידים ויוצא מהם.

תָּא שְׁמַע: וְורִידִין בִּשְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה! אֵימָא: וְורִידִין צָרִיךְ לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: וורידין בשחיטה, דברי ר' יהודה! ודוחים: גם כאן אימא [אמור] שהכוונה היא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.

תָּא שְׁמַע, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: מֵאַחַר שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ וְורִידִין אֶלָּא לְהוֹצִיא מֵהֶן דָּם, מַה לִּי בִּשְׁחִיטָה מַה לִּי שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה? מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בִּשְׁחִיטָה!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת, אמרו לו לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו הוורידין אלא משום שצריך להוציא מהן את הדם, מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה? מכלל הדברים אתה למד שרבי יהודה סבר [סבור]: בשחיטה דווקא!

הָכִי קָאָמְרִי לָהּ: מַה לִּי לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מַה לִּי לְנַקְּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְהוּא סָבַר: בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אָתֵי דָּם, דְּחָיֵים; שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לָא אָתֵי דָּם, דִּקְרִיר.

ודוחים: הכי קאמרי לה [כך אומרים] חכמים לר' יהודה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה? והרי יכול לנקבם מאוחר יותר! ומעירים: והוא, ר' יהודה, סבר [סבור]: בשעת שחיטה אתי [בא, יוצא] הדם כשמנקבם, משום דחיים [שהוא חם], שלא בשעת שחיטה לא אתי [לא בא, יוצא] דם, משום דקריר [שהוא כבר קר].

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: וְורִידִין לְרַבִּי יְהוּדָה, שָׁהָה בָּהֶן דָּרַס בָּהֶן, מַהוּ?

בעי [שאל] ר' ירמיה: וורידין לשיטת רבי יהודה, אם שהה בהן באמצע ששחטם, או דרס בהן, חתך אותם בלחיצה ולא בהולכה והבאה, מהו? האם שחיטה פסולה היא, שהרי עשה בה שהייה ודרסה?

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: הָכִי אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לָהּ: אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְנַקְּבָן בְּקוֹץ וְהֵן כְּשֵׁרִין.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: הכי [כך] אמר רבי אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים]: כך אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד] לרבי אלעזר, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: מנקבן את הוורידין בקוץ והן כשרין, שאינם חלק מגוף השחיטה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּעוֹף עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּורִידִין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא, שלא אמר ר' יהודה לשחוט את הוורידים אלא בעוף, ולא בבהמה: שחט שני חצאי סימנין בעוף — פסול, ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

״חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף״ וכו׳. אִתְּמַר, רַב אֲמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, רַב כָּהֲנָא אֲמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.

שנינו במשנה: שחט חצי סימן אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה, רב אמר: מחצה על מחצה כלומר, סימן שנשחט חציו בדיוק — דינו כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה — אינו כרוב.

רַב אֲמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: לָא תְּשַׁיֵּיר רוּבָּא. רַב כָּהֲנָא אֲמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב – הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: שְׁחוֹט רוּבָּא.

ומסבירים את השיטות: רב אמר מחצה על מחצה דינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: לא תשייר רובא [אל תשייר רוב] סימן שאינו שחוט, וכיון שחתך חצי הרי לא נשאר רוב. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: שחוט רובא [את הרוב].

(סִימָן חֲצִי קְטִינָא גַּרְגֶּרֶת פְּגִימָה).

ומביאים ראיות (וסימן להן: חצי סימן אחד בעוף, דברי רב קטינא, שחט חצי גרגרת, פגימה בחצי קנה).

תְּנַן: חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בִּבְהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; אִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אַמַּאי פָּסוּל? הָא עֲבַד לֵיהּ רוֹב! מִדְּרַבָּנַן, דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד פַּלְגָּא.

תנן [שנינו במשנה]: שחט חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי מחצה על מחצה דינו כרוב, אמאי [מדוע] פסול? הא עבד ליה [הרי עשה] רוב! ומשיבים: דבר זה פסול מדרבנן [מדברי סופרים], דלמא לא אתי למעבד פלגא [שמא לא יבוא לעשות אפילו חצי], ולכן צריך לעשות יותר.

אֲמַר רַב קְטִינָא, תָּא שְׁמַע: חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם וְהֵן שָׁוִין – שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם;

אמר רב קטינא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין כלי חרס שנטמא, שאין לו טהרה אלא בשבירה: חילקו לשנים — החלק הגדול, שהוא רובו, טמא והקטן טהור. חלקו לשנים והן שוין — שניהם טמאין מספק, לפי שאי אפשר לצמצם, לחתוך בדיוק, ובוודאי אחד מהם גדול יותר, אלא שאיננו יודעים איזה מהם; ונדייק מכאן:

הָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם – טְהוֹרִין, אַמַּאי טְהוֹרִין? זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא, זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא!

הא [הרי] אם אפשר לצמצם — שני החלקים טהורין. אבל אם מחצה נחשב כרוב, וכדברי רב, אמאי [מדוע] טהורין? זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב], זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב]!

אֲמַר רַב פַּפָּא: תְּרֵי רוּבֵּי בְּחַד מָנָא לֵיכָּא.

אמר רב פפא: תרי רובי בחד מנא ליכא [שני רובים בכלי אחד אין, לא ייתכנו], ולכן אין לדון על מחצה כעל רוב. אבל ביחס לחיתוך קנה או ושט, אם שחט מחצה ייחשב הדבר כאילו שחט רוב, מפני שאין "רוב" אחר שסותר אותו.

תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַּרְגֶּרֶת וְשָׁהָה בָּהּ

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שחט חצי גרגרת, ושהה בה