וּפֶדֶר קַמָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? חוֹפֶה אֶת הַפֶּדֶר עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶהוּ דֶרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה.

ושואלים: ופדר קמא [הראשון] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שהרי רק לראש שהוזכר שם הוצרכנו, ללמד שגם הוא טעון עריכה למרות שכבר הותז, אבל הפדר בכלל שאר הנתחים הוא! ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה ברייתא]: כיצד הוא עושה כשמעלה את הראש על המזבח? חופה (מכסה) את הפדר על בית (מקום) השחיטה, המקום שבו נחתך הראש, וכך מעלהו על המזבח, וזהו דרך כבוד של מעלה, שאין רואים את הצוואר המלוכלך בדם. ושבים לדיון העיקרי בסוגיה זו, מנין לשחיטה שהיא מן הצוואר.

וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – וְכִי בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּמַגַּע וּבְמַשָּׂא, עוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגַּע וּבְמַשָּׂא; עוֹף מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה!

ומעירים: והאי תנא מייתי לה מהכא [ותנא זה מביא אותה מכאן], ממה שאומר ר' אליעזר בברייתא, דתניא [ששנויה ברייתא]: בסוף הפרשה העוסקת בנבלת הבהמה ונבלת העוף נאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ויש לשאול: וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, שהכתוב כורך אותם כאחד? והרי דיניהם שונים; בהמה כשהיא נבילה מטמאה במגע ובמשא, עוף כשהוא נבילה אינו מטמא במגע ובמשא! וכן מצד אחר, עוף שנעשה נבילה מטמא בגדים של האוכל אותו, כשהוא נמצא ב בית הבליעה שלו, ואילו בהמה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה!

בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לְךָ: מַה בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה – אַף עוֹף בִּשְׁחִיטָה. אִי מַה לְּהַלָּן בְּרוֹב שְׁנַיִם – אַף כָּאן בְּרוֹב שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

ואם כן, באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? לומר לך: מה בהמה יוצאת מידי טומאת נבילה בשחיטה — אף עוף בשחיטה. ושואלים: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן בבהמה, השחיטה כשרה דווקא בשחיטת רוב שנים (שני סימנים, הקנה והוושט) — אף כאן, בעוף, דווקא ברוב שנים! תלמוד לומר: "זאת" למעט, שלא בכל דבר הם שווים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לְךָ: מָה עוֹף הֶכְשֵׁרוֹ מִן הַצַּוָּאר – אַף בְּהֵמָה הֶכְשֵׁרָהּ מִן הַצַּוָּאר.

ר' אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? לומר לך: מה עוף הכשרו להקרבה ואכילה הוא מן הצואר, שאמרה התורה בקרבן העוף שצריך למלוק את ראשו, והוא מן הצואר — אף בהמה הכשרה מן הצואר.

אִי מַה לְּהַלָּן מִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן מִמּוּל עוֹרֶף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל״ – רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מִמּוּל עוֹרֶף, וְאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אַחֵר מִמּוּל עוֹרֶף.

ויש לשאול: אי (אם כן) שלמדים הכשר בהמה מהכשרו של העוף במליקה, נאמר גם: מה להלן בעוף "ממול עורף", כלומר, בצד העורף, מאחור — אף כאן, בבהמה — השחיטה ממול עורף, ולא בגרון? תלמוד לומר: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה, ח), ומה שנאמר "ראשו" בא להדגיש: ראשו של זה ממול עורף, ואין ראשו של אחר (בהמה) ממול עורף.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אִי לָאו ״זֹאת״, הֲוָה אָמִינָא: מָה עוֹף בְּסִימָן אֶחָד – אַף בְּהֵמָה בְּסִימָן אֶחָד, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״זֹאת״.

ושואלים: ור' אליעזר, האי [הביטוי הזה] "זאת", שלדעת התנא הראשון בא למעט את ההשוואה של בהמה לעוף, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: אי לאו [אם לא] "זאת", הוה אמינא [הייתי אומר] עוד: מה עוף הכשירו בשחיטת סימן אחד, שנאמר בחטאת העוף "ולא יבדיל" (שם) — אף בהמה הכשרה בסימן אחד בלבד, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "זאת" לומר שיש הבדל בין עוף לבהמה.

תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – הִטִּיל הַכָּתוּב לָעוֹף בֵּין בְּהֵמָה לְדָגִים; לְחַיְּיבוֹ בִּשְׁנֵי סִימָנִין אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לְדָגִים, לְפוֹטְרוֹ בְּלֹא כְלוּם אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה, הָא כֵּיצַד הֶכְשֵׁרוֹ? בְּסִימָן אֶחָד.

ומעתה דנים במקורו של דין השחיטה בעוף חולין, שנאמר במשנתנו שהכשרו בסימן אחד. תני [שנה] בר קפרא: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" (ויקרא יא, מו) — הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, ואם כן לחייבו בשחיטת שני סימנין כבהמה אי אפשר — שכבר הוקש בכתוב זה לדגים, שאין בהם שחיטה כלל. ומן הצד האחר, לפוטרו בלא כלום כדגים אי אפשר — שכבר הוקש לבהמה, וכאמור לעיל, מפסוק זה עצמו למדנו ששחיטת בהמה היא מן הצואר ובשני סימנים. הא כיצד הכשרו של עוף? בשחיטת סימן אחד.

דָּגִים דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ מְנָלַן? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״ – בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא סַגִּי לְהוּ.

ושואלים: דגים שמניחים בברייתא זו דלאו [שלא] בני שחיטה נינהו [הם], מנלן [מנין לנו]? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם" (במדבר יא, כב), ומכאן שבאסיפה בעלמא סגי להו [בלבד די להם], ואינם צריכים שחיטה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי שְׂלָיו דִּכְתִיב: ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָיו״, הָכִי נַמִי דְּלָאו בִּשְׁחִיטָה? וְהָא אֲמַרְתְּ: לְפוֹטְרוֹ בִּוְלֹא כְלוּם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה! הָתָם לָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי, הָכָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי.

אלא מעתה, גבי [אצל] שליו דכתיב [שנאמר] בו: "ויאספו את השליו" (שם לב), הכי נמי דלאו [כך גם כן תאמר שאינו] במצות שחיטה? והא אמרת [והרי אמרת] ביחס לכל העופות: לפוטרו בולא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה! ומשיבים: התם [שם], באסיפת השלו, לא כתיבא [נאמרה] אסיפה במקום שהוזכרה שחיטה דאחריני [של אחרים], ולכן האסיפה המוזכרת שם אינה לשם שחיטה. ואילו הכא כתיבא [כאן, בדגים, כתובה] אסיפה במקום שחיטה דאחריני [של אחרים], ומשמע מכך שדי להם באסיפה ולא בשחיטה.

דָּרַשׁ עוֹבֵר גְּלִילָאָה: בְּהֵמָה שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה – הֶכְשֵׁרָהּ בִּשְׁנֵי סִימָנִים, דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם – הֶכְשֵׁירָן בִּוְלֹא כְלוּם, עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק – הֶכְשֵׁרוֹ בְסִימָן אֶחָד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל קַפּוֹטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶן קַשְׂקֶשֶׂת בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים.

אגב כך מביאים מה שדרש עובר אורח גלילאה [מן הגליל]: בהמה שנבראת מן היבשה — הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים — הכשירן בולא כלום, שאינם זקוקים לשחיטה, עוף שנברא מן הרקק (מן הביצה, שלולית) — הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה [מקפוטקיא]: תדע שהעופות נבראו מן הרקק, שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהם, כדגים שיש להם קשקשים. ובענין זה מביאים קטע מדיון שהיה בין הגמון (שליט) רומאי לבין רבן יוחנן בן זכאי.

וְעוֹד שְׁאָלוֹ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף״– אַלְמָא מִמַּיָּא אִיבְרוּ, וּכְתִיב: ״וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם״ – אַלְמָא מֵאַרְעָא אִיבְרוּ!

ועוד שאלו אותו הגמון, כתוב אחד אומר: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" (בראשית א, כ) — אלמא ממיא איברו [מכאן שהעופות מן המים נבראו], וכתיב [ומצד אחר נאמר]: "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו" (שם ב, יט), אלמא מארעא איברו [מכאן שמן הארץ נבראו]!

אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ. רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁדָּחִיתִי אֶת אוֹיְבִי בְּקַשׁ? מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וְלָמָּה הֱבִיאָן אֶל הָאָדָם? לִקְרוֹת לָהֶן שֵׁם.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: מן הרקק נבראו. ראה רבן יוחנן את תלמידיו מסתכלים זה בזה ותוהים, אמר להם: קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש בטענה כלשהי, אף על פי שאינה אמת. לאמיתו של דבר, אף העופות מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם? כלומר, למה הוזכרו בפסוק "ויצר ה' א-לקים מן האדמה... ויבא אל האדם" — אין זה משום שנבראו גם הם מן האדמה, אלא הוזכרו שם משום שהביאם אל האדם לקרות להן שם.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּלָשׁוֹן אַחֵר אָמַר לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וּבַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב עַל ״וַיִּצֶר״.

ויש אומרים: בלשון אחר שאמר לתלמידיו אמר רבן יוחנן לאותו הגמון, שהעופות נבראו מן המים. ובלשון הראשון, שנבראו מן הרקק, אמר להן לתלמידיו, משום דכתיב [שנאמר] "ואת כל עוף השמים" על "ויצר ה' א-לקים מן האדמה", ולא רק בגלל קריאת השמות.

אָמַר רַב יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק בֶּן פִּנְחָס: אֵין שְׁחִיטָה לְעוֹף מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ״ – בִּשְׁפִיכָה בְּעָלְמָא סַגִּי.

ועוד בענין שחיטת העוף, אמר רב יהודה משום [בשם] ר' יצחק בן פנחס: אין דין שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר: "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו' ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "ושפך" — בשפיכה בעלמא סגי [בלבד די].

אִי הָכִי, חַיָּה נַמִי! אִיתְקַשׁ לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. עוֹף נַמִי אִיתְקַשׁ לִבְהֵמָה, דִּכְתִיב; ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״! הָא כְּתִיב: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ״.

ותוהים: אי הכי [אם כך], חיה נמי [גם כן] שהוזכרה בפסוק זה, תאמר שאין לה דין שחיטה מן התורה! ומשיבים: איתקש [הוקשה] החיה לפסולי המוקדשין (בהמות קדשים שנפדו) שדינם בשחיטה, כאשר יבואר להלן (כח,א). ושואלים: אם על ההיקש אתה מסתמך, הרי עוף נמי איתקש [גם כן הוקש] לבהמה, דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), והבהמה ודאי דינה מן התורה בשחיטה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] כאן: "ושפך את דמו" (ויקרא יז, יג), וכפי שדייקנו מכאן — די בשפיכה בלבד.

וּמַאי חָזֵית דְּשַׁדְיֵיהּ לֵיהּ עַל עוֹף? שַׁדְיֵיהּ אַחַיָּה! מִסְתַּבְּרָא, מִשּׁוּם דִּסְלִיק מִינֵּיהּ.

ושואלים: ומאי חזית דשדייה ליה [ומה ראית שאתה זורק אותו, את הכתוב הזה] "ושפך את דמו" על עוף? שדייה [הטל אותו] על חיה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לפרש אותו על עוף משום דסליק מיניה [שעלה ממנו], שנאמר: "או עוף, ושפך את דמו".

(סִימָן נִתְנַבֵּל דָם בִּמְלִיקָה).

(סימן לראיות המובאות בענין זה: נתנבל בידו, צריך לדם, במליקה בסכין)

מֵיתִיבֵי: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת; וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לְעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, לִיבָּעֵי כִּסּוּי! מִי סָבְרַתְּ בְּעוֹף? לָא, בְּחַיָּה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יצחק בן פנחס ממה ששנינו ביחס למצות כיסוי הדם: השוחט חיה או עוף ונתנבלה בידו השחיטה, או הנוחר, שחותך את הסימנים לאורכם, או המעקר, שעוקר את הסימנים — פטור מלכסות את הדם, מפני שאין זה מכשיר אותם לאכילה, ונאמר שם "חיה או עוף אשר ייאכל", שרק באופן זה דמם טעון כיסוי. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין שחיטה לעוף מן התורה, הלוא נחירתו זו היא שחיטתו (כלומר, התרתו באכילה), שאין לו דרך שחיטה מסויימת, ואם כן ליבעי [שיצטרך] כסוי! ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שמשנה זו נאמרה בעוף? לא, רק בחיה נאמרה, ולגבי חיה אין חולק שיש שחיטה מן התורה. ומציעים:

תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לְדָם – חַיָּיב לְכַסּוֹת, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ;

תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: השוחט חיה או עוף וצריך לדם, ולא לבעל החיים עצמו — חייב לכסות את הדם. כיצד הוא עושה, אם הוא בכל זאת רוצה להשתמש בדם? או נוחרו את בעל החיים או עוקרו, וכך אינו צריך לכסות את הדם.