מַשִּׁיקוֹ בְּמַיִם, מִשֶּׁהֶחֱמִיץ – אֵין מַשִּׁיקוֹ בְּמַיִם. אֲמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמַיִם טְהוֹרִים וְנִטְמְאוּ, אֲבָל טְמֵאִים מֵעִיקָּרָא – לָא.

משיקו במים, שנותן את הכלי ובו התמד במקוה, וכשנושקים מי התמד במי המקוה הריהם נטהרים, כדרך שמטהרים מים שנטמאו. אבל משהחמיץ התמד — אין משיקו במים לטהרו, שרק מים מיטהרים בהשקה, ולא משקים אחרים. אמר רבא: לא שנו שהשקה מועילה לתמד קודם שהחמיץ, אלא במקרה שתמדו (שעשה את התמד) במים טהורים שנתנם על פסולת הענבים, ואחר כך נטמאו, קודם שהחמיץ. אבל אם היו המים טמאים מעיקרא [מתחילה] — לא יועיל דבר זה.

אֲזַל רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כָּתִיל אֲמָרָהּ לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי: מַאי שְׁנָא טְמֵאִין מֵעִיקָּרָא דְּלָא – דְּאָמְרִינַן: אַיְידֵי דְּמַיָּא יַקִּירֵי שָׁכְנִי תַּתָּאֵי, וּפֵירָא קָפֵי מִלְּעֵיל, וְלָא קָא סָלְקָא לְהוּ הַשָּׁקָה לְמַיָּא; אִי הָכִי, טְהוֹרִים וּלְבַסּוֹף נִטְמְאוּ נַמִי!

אזל [הלך] רב גביהה מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה [אמר את השמועה הזאת של רבא לפני] רב אשי, ותמה: מאי שנא [במה שונה] אם היו המים טמאין מעיקרא [מתחילה] שלא מועילה לתמד ההשקה — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: איידי דמיא יקירי שכני תתאי, ופירא קפי מלעיל [מתוך שהמים כבדים יותר הם מצויים למטה בכלי, והפרי, פסולת היין, צף מלמעלה], ולא קא סלקא להו השקה למיא [ולכן לא עולה השקה למים], שהרי אין מי המקוה נוגעים בהם. אי הכי [אם כך], אם היו המים טהורים ולבסוף נטמאו נמי [גם כן] יהיה בהם אותו דין, שהרי חלק הפרי הוא הצף מלמעלה!

אֶלָּא מְבַלְבְּלִי, הָכָא נַמִי מְבַלְבְּלִי!

אלא טעם הדבר שמועילה במקרה זה השקה, הוא מפני שאנו מניחים שהם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, המים והפרי, ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנטמאו תחילה — הרי הם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, ותועיל להם ההשקה!

מתני׳ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר אֵין קְנָס, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס אֵין מֶכֶר.

כל מקום שיש מכר, שרשאי אדם למכור את בתו לשפחה, כלומר, כשהיא קטנה — אין קנס, שאם נאנסה או נתפתתה, אין אביה מקבל את חמשים הכסף האמורים באונס נערה (דברים כב, כט). וכל מקום שיש קנס, כשהיא נערה — אין בו מכר, שאין האב יכול למכור את בתו הנערה.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אָמְרוּ: יֵשׁ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר. דְּתַנְיָא: קְטַנָּה מִבַּת יוֹם אֶחָד עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס, מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁתִּיבַּגֵּר – יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר אֵין קְנָס, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס אֵין מֶכֶר.

אמר רב יהודה אמר רב: זו, משנתנו, דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אמרו: יש אפשרות של קנס גם במקום של מכר. דתניא [ששנויה ברייתא] בהבהרת מחלוקת זו: קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות במקום הערוה — יש לה מכר, רשאי אביה למכור אותה לאמה, ואין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, משום שעדין אינה בגדר נערה; משתביא שתי שערות עד שתיבגר, ששה חדשים לאחר מכן — יש לה קנס, משום שעדיין היא נערה, אבל אין לה מכר, אלו דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד שֶׁתִּיבַּגֵּר – יֵשׁ לָהּ קְנָס.

וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתיבגר — יש לה קנס.

קְנָס אִין, מֶכֶר לָא? אֵימָא: אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר.

ותוהים: קנס — אין [כן], אבל מכר — לא? וכי אי אפשר למכור אותה בגיל הזה? והרי קטנה היא! ומשיבים: אימא [אמור, הסבר] כך: יש לה אף קנס במקום מכר, כלומר, גם מכר וגם קנס.

מתני׳ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵיאוּן אֵין חֲלִיצָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה אֵין מֵיאוּן.

כל מקום שיש בו מיאון, שילדה שהשיאוה אחיה או אמה (ולא אביה) יכולה למאן בבעלה ולצאת ממנו בלא גט, כלומר, כל זמן שהיא קטנה — אין חליצה, שאם מת בעלה בלא בנים, והיא עומדת לפני אחיו ליבום — אינה יכולה לחלוץ. וכל מקום שיש חליצה, משתביא שתי שערות — אין מיאון, שאינה יוצאה מבעלה אלא בגט.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ מֵיאוּן בִּמְקוֹם חֲלִיצָה. דְּתַנְיָא: עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת? עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר עַל הַלָּבָן.

אמר רב יהודה, אמר רב: זו משנתנו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש מיאון גם במקום שיש חליצה. דתניא [ששנויה ברייתא]: עד מתי הבת ממאנת? — עד שתביא שתי שערות, כלומר, כל זמן שהיא קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לאחר מכן, עד שירבה השחור במקום הערוה על הלבן, ששער הערוה ניכר, ובשלב זה כבר יכולה לחלוץ, והיא דעת חכמים.

מתני׳ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה – אֵין הַבְדָּלָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה – אֵין תְּקִיעָה;

כל מקום שיש תקיעה בערב שבת וחג, כדי להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין קודש לחול — אין בו הבדלה בתפילה ועל הכוס, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה. כיצד?

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין.

יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין בכניסת השבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב ואסורה בשבת, ולהבדיל בין הקודש לקודש. ולא מבדילין בליל השבת, שאין מבדילים אלא כשיוצאים מקודש לחול, או מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, וקדושת שבת חמורה משל יום טוב. אם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין, אבל לא תוקעין באותה שבת לקראת חשיכה.

כֵּיצַד מַבְדִּילִין? ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְקוֹדֶשׁ״. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: ״בֵּין קוֹדֶשׁ חָמוּר לְקוֹדֶשׁ הַקַּל״.

כיצד מבדילין כשיום טוב חל במוצאי השבת? "המבדיל בין קודש לקודש", ולא "המבדיל בין קודש לחול" כבכל מוצאי שבת. ר' דוסא אומר: "בין קודש חמור לקודש הקל".

גמ׳ הֵיכִי תּוֹקֵעַ? אֲמַר רַב יְהוּדָה: תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ מִתּוֹךְ תְּקִיעָה, וְרַב אַסִי אֲמַר: תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ בִּנְשִׁימָה אַחַת. אַתְקֵין רַב אַסִי בְּהוּצָל כִּשְׁמַעֲתֵיהּ.

שנינו שכשיום טוב חל בערב שבת תוקעים להודיע על כניסת השבת. ושואלים: היכי [איך] תוקע, כיצד עושים את התקיעה? אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה זו, כלומר, בתוך התקיעה משנה את הקול לתרועה, ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת, שאינו עושה אותן ברצף ממש, אך גם לא מפסיק בנשימה. אתקין [התקין] רב אסי בעיר הוצל לתקוע כשמעתיה [כפי ההלכה שלו].

מֵיתִיבֵי: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין וְלֹא מְרִיעִין; מַאי לָאו לֹא מְרִיעִין כְּלָל? לָא, רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרַב אַסִי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ; רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ – לֹא מְרִיעִין בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא מִתּוֹךְ תְּקִיעָה; וְרַב אַסִי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ – לֹא מְרִיעִין בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת, אֶלָּא בִּנְשִׁימָה אַחַת.

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ורב אסי, ממה ששנינו בברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין ולא מריעין. מאי לאו [האם אין] הכוונה שלא מריעין, שאין עושים תרועה כלל? ומשיבים: לא, אלא רב יהודה מתרץ ברייתא זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב יהודה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: לא מריעין תרועה בפני עצמה, אלא מריעים מתוך תקיעה. ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], לא מריעין בשתי נשימות, כלומר לא מפסיקים בין תקיעה לתקיעה בנשימה, כמו בכל ערב שבת, אלא מריעין בנשימה אחת עם התקיעה.

״וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת״ כו׳. הֵיכָא אָמַר לָהּ? אֲמַר רַב יְהוּדָה: בַּחֲתִימָתָהּ. וְכֵן אֲמַר רַב נַחְמָן: בַּחֲתִימָתָהּ.

שנינו במשנה: וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילים. ונחלקו חכמים בנוסח הבדלה זו. ושואלים: היכא אמר לה [היכן אומר אותה] את הלשון הזו של ההבדלה? אמר רב יהודה: אומרים אותה בחתימתה של הברכה, אבל את נוסח הברכה עצמה אומר כבכל מוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" וכו'. וכן אמר רב נחמן: בחתימתה. ואילו

וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֲמַר: אַף בִּפְתִיחָתָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: אף בפתיחתה אומר כן, במקום הנוסח "המבדיל בין קודש לחול". ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

״רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: ׳בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל׳״. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

ועל מה ששנינו ש רבי דוסא אומר: בהבדלה משבת ליום טוב אומר "בין קדש חמור לקדש הקל", מעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת, אוֹמֵר: ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לַגּוֹיִם וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה״, מַאי טַעְמָא? סֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה. הדרן עלך הכל שוחטין

אמר ר' זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר לאחר יום טוב: "המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", אף על פי שאין זו שבת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? סדר הבדלות שתיקנו חכמים הוא מונה, ולאו דווקא ההבדלה המיוחדת לאותו יום.