לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּר, לְהַקִּישׁ בְּקוּרְנָס, מְחוּסַּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָהוֹר, מְחוּסַּר כִּסּוּי – טָמֵא.

לשוף (להחליק), לשבץ בו אבנים טובות, לגרר (לגרד), לכרכר (לצרוב בו ציורים), להקיש בקורנס כדי ליישר אותו, וכן אם היה מחוסר כן (בסיס) או אוגן (שפה) או אוזן (ידית) — הרי זה טהור, אינו ראוי לקבל טומאה. אבל אם היה הכלי עצמו גמור, אלא שהיה מחוסר כסוי — טמא, ראוי לקבל טומאה.

מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: הוֹאִיל וּלְכָבוֹד עֲשׂוּיִין; רַב נַחְמָן אֲמַר: הוֹאִיל וּדְמֵיהֶן יְקָרִים.

ושואלים: מאי שנא הני ומאי שנא הני [במה שונים אלה, גולמי כלי עץ, ובמה שונים אלה, גולמי כלי מתכת], שבכלי עץ די שיהיו ראויים למלאכתם כדי לקבל טומאה, ואילו כלי מתכות שלא נגמרה מלאכתם לגמרי אינם מקבלים טומאה? רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכת לכבוד עשויין, ולכן כל זמן שהכלי אינו מושלם ואינו מכובד אינו נחשב ככלי לעניינו. רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן של כלי מתכות יקרים, וכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם נמכרים בדמים יקרים, ואינם ראויים לעניינם.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלֵי עֶצֶם. וְאָזְדָא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הטעמים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי כלי עצם, כגון כלים העשויים מקרנים, שדמיהם יקרים, אבל אינם עשויים לכבוד, שלפי הסברו של ר' יוחנן גולמיהם מקבלים טומאה, ולפי הסברו של רב נחמן אינם מקבלים טומאה, כגולמי כלי מתכות. ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: כלי עצם לענין טומאה ככלי מתכות דמו [נחשבים].

מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלֵי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים…תִּתְחַטָּאוּ״ – לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם; שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל מַעֲשֵׂה״; אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת.

ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד ש כלי עצם מקבלי [מקבלים] טומאה הם? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר בפרשת טהרת כלי מדין מטומאתם: "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ)? להביא (לרבות) דבר הבא (הנעשה) מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים (הפרסות) שהוא מקבל טומאה. ומה שבא מקרנים וטלפים של שאר בהמה וחיה, מנין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "וכל מעשה" בלשון ריבוי. אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? שהרי דבר זה אינו מיוחד לעיזים! פרט לעופות, שדבר שנעשה מעצמות עופות אינו מטמא.

מתני׳ הַחַיָּיב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.

החייב בשקדים המרים בתרומות ובמעשרות — פטור בשקדים המתוקים, והחייב במתוקים — פטור במרים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁקֵדִים הַמָּרִים – קְטַנִּים חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים פְּטוּרִין; מְתוּקִים – גְּדוֹלִים חַיָּיבִין, קְטַנִּים פְּטוּרִין.

בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: שקדים המרים, כשהם קטנים — חייבין בתרומות ובמעשרות, משום שאז עדיין אינם מרים, והם ראויים לאכילה, אבל כשהם גדולים — פטורין, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. ואילו השקדים המתוקים, כשהם גדולים — חייבין, שנגמר הפרי וראוי לאכילה, אבל כשהם קטנים — פטורין, מפני שאין דרך לאכול אותם.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וְזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לָהּ: זֶה וְזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וְזֶה לִפְטוּר.

רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו ביחס לשקדים המרים: זה וזה לפטור, בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: זה וזה לחיוב, בין בגדולים ובין בקטנים. אמר ר' אלעא: הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור במרים.

וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וְזֶה לְחִיּוּב, גְּדוֹלִים לְמַאי חֲזוּ? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] זה וזה לחיוב, שקדים מרים גדולים למאי חזו [למה הם ראויים]? הרי מרים הם ואי אפשר לאכול אותם! אמר ר' יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שכאשר קולים אותם באש הם מתמתקים וניתנים לאכילה.

מתני׳ הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה; מִשֶּׁהֶחֱמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.

התמד משקה העשוי ממים שניתנו על גבי פסולת של ענבים ועברו תהליך של תסיסה, עד שלא החמיץ הוא נחשב כמים, ולכן אינו ניקח (נקנה) בכסף מעשר שני, לשתותו בירושלים, לפי שאינו יין, ופוסל את המקוה, אם היו בו שלושה לוגין ונפל לתוך מקוה חסר, וכדין מים שאובים. משהחמיץ התמד דינו כיין, ולכן ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה, שאיננו עוד בגדר מים.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקַּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעֲשַׂר בְּהֵמָה, כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקַּלְבּוֹן.

האחין שהיו שותפין בירושת אביהם, כשחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים בזמן שנותנים את מחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין של שותפים רגילים — הרי הם פטורין מלהפריש מעשר בהמה מן העדר שהוריש אביהם, וכדין שותפים. אבל כשחייבין במעשר בהמה, כלומר, כשאינם נחשבים שותפים, אלא כסמוכים על שולחן אביהם — פטורין מן הקלבון, כדין אב הנותן מחצית השקל עבור בניו, שפטור מלתת קלבון עבורם.

גמ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן! דְּתַנְיָא: הַמְתַמֵּד, וְנָתַן מַיִם בְּמִדָּה, וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב.

על מה ששנינו במשנה בענין התמד, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי לכאורה לא כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבנן [חכמים] החולקים עליו! דתניא [ששנויה משנה]: המתמד, שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ונתן מים במדה מסויימת ומצא כדי מדתו, כלומר, בדיוק אותה מידה של מים — הרי זה פטור מן המעשר, למרות שיש בו טעם יין, שהרי אין כאן אלא מים. ור' יהודה מחייב, מפני שלשיטתו הטעם נותן לו דין יין.

מַנִּי? אִי רַבָּנַן – אַף עַל גַּב דְּהֶחֱמִיץ! אִי רַבִּי יְהוּדָה – אַף עַל גַּב דְּלָא הֶחֱמִיץ! אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:

ומעתה, מני [כשיטת מי היא] משנתנו? אי רבנן [אם כשיטת חכמים], הרי הם אומרים שהכל תלוי במידה, ואם אין יותר מכפי מידתו — פטור אף על גב [אף על פי] שהחמיץ. אי [אם] שיטת ר' יהודה, הרי הוא מחייב אף על גב [אף על פי] שלא החמיץ, שהרי לא הזכירו חלוקה זו בדבריהם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: