דְּאָמַר: מַיְיתֵי וּמַתְנֵי,

דאמר [שהוא אומר]: המקריב פלגס מייתי ומתני [מביא נסכים של איל ומתנה], שאם איל הוא — הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, שנסכיו מועטים משל איל — יהא המותר נדבה; לשיטתו,

מִי אָמְרִינַן: אַיִל וְכֶבֶשׁ מַתְנֶה, בִּבְרִיָּה לָא מַתְנֶה. אוֹ דִּלְמָא בִּבְרִיָּה נַמִי מַתְנֶה, דְּאָמַר: אִי בְּרִיָּה הֲוָה – לֶיהֱוֵי כּוּלֵּיהּ נְדָבָה? תֵּיקוּ.

מי אמרינן [האם אומרים אנו]: באיל וכבש מתנה, בבריה בפני עצמה, שאינה לא זה ולא זה — לא מתנה, שלדעתו ודאי אינו בריה לעצמה, אלא רק ספק כבש או איל. או דלמא [שמא] לשיטתו בבריה נמי [גם כן] מתנה, דאמר [שאומר]: אי [אם] בריה הוה [היא], שאינו איל ולא כבש, ואינו חייב בנסכים האמורים בהם — ליהוי כוליה [שיהיה כולו] נדבה. ולדרך זו, גם לשיטתו, אם נדר שיביא איל או כבש והביא פלגס — מספק לא יצא ידי חובתו? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה מִן הֶחָמֵץ אוֹ מִן הַמַּצָּה״, וְהֵבִיא שִׂיאוּר, מַהוּ?

ענין "בריה בפני עצמה" נדון גם ביחס לקרבן תודה שצריך להביא עמו עשרים עשרון ללחמי התודה, עשרה עשרונים למצה ועשרה לחמץ. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עשרה עשרונים לחמי תודה, מן החמץ או מן המצה" מאיזה שארצה, והביא שיאור, שהוא ספק מצה ספק חמץ, מהו דינו? האם יוצא בו ידי חובת נדרו?

שִׂיאוּר דְּמַאן? אִי שִׂיאוּר דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה – מַצָּה מְעַלְּיְיתָא הִיא!

והואיל ונחלקו חכמים בהגדרת השיאור, שואלים תחילה: ב שיאור דמאן [של מי]? לדעת מי מדובר? אי [אם] תאמר בשיאור לדעת ר' מאיר, שפניו של הבצק הכסיפו (החווירו), ולשיטת רבי יהודה הסבור שאינו חמץ כלל — הרי מצה מעלייתא [מעולה] היא, ויצא ידי חובת נדרו במצה!

אִי דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי מֵאִיר – חָמֵץ הוּא!

אי [אם] בשיאור לדעת רבי יהודה, שכבר נתהוו בו סדקים כקרני חגבים, ולפי שיטת ר' מאיר — הרי לשיטת ר' מאיר חמץ גמור הוא, ויצא ידי חובת נדרו בחמץ!

וְאִי דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי מֵאִיר, מִדְּלָקֵי עֲלֵיהּ – חָמֵץ הוּא!

וגם אי [אם] מדובר בשיאור לדעת ר' מאיר, ולשיטת ר' מאיר, הרי למרות שאינו חייב על אכילתו כרת, מכל מקום מדלקי עליה [מכיון שלדעת ר' מאיר הוא לוקה עליו] מן התורה — ודאי חמץ הוא, ואם כן יצא ידי חובת נדרו בחמץ!

אֶלָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי? סְפֵיקָא הָוְיָא, וְנָפֵיק מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אוֹ דִּלְמָא בְּרִיָּה הוּא וְלָא נָפֵיק?

אלא צריך לומר ששאלת ר' זירא היא במי שהביא עשר חלות שיאור לדעת רבי יהודה, ולשיטת רבי יהודה, שאינו לוקה עליו, ומכל מקום צריך לשרוף אותו, ומכאן שיש בו צד חמץ, מאי [מה דינו]? האם ספיקא הויא [ספק הוא], ונפיק [ויוצא] ידי חובת נדרו ממה נפשך [מאיזה צד שתרצה], שאם מצה הוא — יוצא ידי חובת חלות תודה מן המצה, ואם חמץ — יוצא ידי חובת חלות תודה חמץ. או דלמא [שמא] שיאור בריה לעצמו הוא, לא מצה ולא חמץ, ולא נפיק [ואינו יוצא] בו ידי חובתו כלל? ומקשים: וגם אם ספק הוא, כיצד ייתכן שיצא אדם ידי נדרו באותו שיאור?

וְהָאָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה״ – מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ; וְכֵיוָן דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ בְּתוֹדָה וְלַחְמָהּ, הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא אִי חָמֵץ הוּא דְּלֵיתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלֵיתֵי חָמֵץ!

והאמר [והרי אמר] רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" — מביא תודה ולחמה בשלימות, עשרה עשרונים מצה ועשרה עשרונים חמץ; וכיון דאיחייב ליה [שהתחייב הוא] בתודה וכל לחמה, הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם] שהביא שיאור אי [אם] אותו שיאור חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת לחמי התודה, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיביא] חמץ להשלים אותו. ובכל מקרה אינו יוצא ידי חובת קרבן תודתו עד שיביא עוד קרבן שלם של לחמי תודה, חמץ ומצה!

לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר ״הֲרֵי עָלַי חַלָּה לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״.

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במי שאמר "הרי עלי חלה (חלות) מן החמץ או מן המצה, על מנת לפטור חובת לחמי תודתו של פלוני", ונמצא שהוא עצמו יוצא ידי חובת נדרו, שהרי לא חייב עצמו בקרבן תודה.

סוֹף סוֹף, הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא אִי חָמֵץ הוּא דְּלֵיתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלֵיתֵי חָמֵץ! לָא צְרִיכָא, דְּלָא אֲמַר ״לִפְטוֹר״; מֵיפַּק גַּבְרָא יְדֵי נִדְרוֹ נָפֵיק אוֹ לָא נָפֵיק? תֵּיקוּ.

ומקשים: סוף סוף הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם], החבר, אי [אם] מה שהביא חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת תודתו, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיוסיף ויביא] חמץ, ונמצא שהנודר אינו מקיים את נדרו לפטור תודתו של חבירו, שהרי החבר לא יצא ידי קרבן תודתו במה שהביא עבורו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במקרה שאמר "הרי עלי חלות לתודתו של פלוני", ולא אמר "על מנת לפטור תודתו", שאינו בא לפטור את חבירו מחובתו, אלא רק להוסיף עליו, ואם כן אין כאן אלא שאלה ביחס לנודר עצמו, האם מיפק גברא [לצאת האיש] ידי נדרו נפיק [יוצא], או לא נפיק [אינו יוצא]? גם שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

מתני׳ כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה.

מה שהוא כשר בפרה אדומה — פסול בעגלה ערופה, ומה שכשר בעגלה — פסול בפרה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרָה – בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, בַּעֲרִיפָה פְּסוּלָה; עֶגְלָה – בַּעֲרִיפָה כְּשֵׁרָה, בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה. נִמְצֵאת כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה.

בפירוש משנתנו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: פרה אדומה — בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה; עגלה — בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצאת אומר: כשר בפרה — פסול בעגלה, כשר בעגלה — פסול בפרה.

וּתְהֵא פָּרָה כְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֶגְלָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, פָּרָה שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – אֵינָהּ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה?

ומציעים: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר, ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה, כפי שיילמד להלן (כד,א) — הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) — אינה דין שהוכשרה בעריפה?