אֲבָל לְמַאן דְּאָמַר: יֵשׁ שְׁחִיטָה לְעוֹף מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עִיקּוּר.

אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, יש גם פסול של עיקור סימנים.

אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְמַאן דְּאָמַר: יֵשׁ שְׁחִיטָה לְעוֹף מִן הַתּוֹרָה, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי אַגְמְרֵיהּ, דְּאֵין עִיקּוּר; וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כִּבְהֵמָה, לְעִנְיַן עִיקּוּר לָא לֶיהֱוֵי כִּבְהֵמָה.

אמר ליה [לו] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו], איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר]! למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, הרי פרטי דיניה של שחיטה אינם מפורשים, ונמסרו למשה על פה, ולכן איכא למימר דהכי אגמריה [יש לומר שכך לימד אותו] הקדוש ברוך הוא את משה, שבעוף אין פסול עיקור. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שדינו כבהמה, שהלכות שחיטת העוף נלמדו מהלכות שחיטת בהמה, ובבהמה העיקור פוסל — לימד אותו הקדוש ברוך הוא שלענין עיקור לא ליהוי [שלא יהיה] כבהמה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין שְׁחִיטָה לְעוֹף מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מֵהֵיכָא גְּמִירִי לָהּ? מִבְּהֵמָה, כּוּלָּהּ מִילְּתָא כִּבְהֵמָה!

אלא למאן דאמר [לדעת האומר] שאין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, מהיכא גמירי לה [מהיכן למדו אותה] חכמים את הלכות השחיטה בעוף? מבהמה, ואם כן כולה מילתא [כל הדבר], לכל ענין יהיה דין העוף כבהמה!

אֲמַר רָבִינָא, אֲמַר לִי רָבִין בַּר קִיסִי, הָא דְּתָנֵי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל: אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בְּעוֹף – לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּמְלִיקָה, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה יֵשׁ עִיקּוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה, כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה; הָא פָּסוּל – פָּסוּל! הַהוּא פְּלִיגָא.

אמר רבינא, אמר לי רבין בר קיסי: הא דתני [זו ששנה] רמי בר יחזקאל: אין פסול עיקור סימנין בעוף — לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה אלא במליקה, אבל בשחיטה יש פסול עיקור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה, ומכאן מדייקים: הא [הרי] מה שפסול בשחיטה — פסול גם במליקה! ואומרים: אכן, ההוא פליגא [אותה הלכה חולקת] על דין זה.

אָמַר זְעֵירִי: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – נְבֵלָה.

אמר זעירי: אם נשברה המפרקת של בהמה או עוף ורוב הבשר שעמה נחתך — הרי זו נבלה, שבכך היא נחשבת כמתה לגמרי, וגם אם שחטה — לא תועיל שחיטתה להוציאה מדין נבילה, שמטמאה במגע ובמשא.

אֲמַר רַב חִסְדָּא, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: מָלַק בְּסַכִּין – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה; וְאִי אָמְרַתְּ טְרֵפָה הָוְיָא, מְלִיקָתָהּ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָהּ – תְהַנֵּי לָהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה!

אמר רב חסדא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] לדבר זה במשנה במסכת זבחים: מלק עוף קדשים בסכין (ולא בציפורן) — הרי זה העוף מטמא בגדים של האוכל ממנו בשעה שהוא נמצא בבית הבליעה שלו, כדין נבלת עוף טהור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאם נשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה אינה נחשבת כנבילה, אלא טרפה הויא [היא] נחשבת, כעומדת למות, ולא כמתה ממש. אם כן הואיל ומליקתה של קרבן מן העוף זו היא שחיטתה — תהני לה [תועיל לה] הסכין לטהרה מידי טומאת נבלה, כדין כל טריפה שנשחטה בסכין, שאף שאינה כשרה לאכילה אינה מטמאה! אלא מכאן שבשעה שנשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה על ידי הסכין, נעשתה נבילה.

אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיד, רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: התם [שם] הטעם שמליקה בסכין אינה מועילה לטהר, אינו משום שהיא עושה נבילה, אלא משום דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, שאינה נחשבת שחיטה כשרה, המועילה לטהר טריפה מטומאת נבילה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, מכניס את הסכין מתחת לסימנים, ורק אז שוחט, וחלדה היא אחד הדברים הפוסלים את השחיטה. רבא אמר: מפני שהוא דורס בסכין את הסימנים, ואינו מוליך ומביא.

מַאן דְּאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיד, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס? קָסָבַר: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – כָּשֵׁר. וּמַאן דְּאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיד? אָמַר לָךְ: חֲלָדָה הֵיכִי דָּמֵי? כְּחוּלְדָּה הַדָּרָה בְּעִיקָּרֵי בָּתִּים דְּמִכַּסְיָא, הָכָא – הָא מִיגַּלְיָא.

ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מחליד, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מפני שהוא דורס? ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: מוליך ומביא במליקה — כשר, ואם כן יש אפשרות למלוק בסכין באופן שהוא כשר בשחיטה. ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר [מה טעם אינו אומר] מפני שהוא מחליד? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: פסול חלדה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? כחולדה הדרה בעיקרי בתים בחורים שבקרקע, דמכסיא [שהסכין מכוסה] בשעת השחיטה, שתוחב את הסכין בין השדרה והסימנים, ואז חותך. ואילו הכא הא מיגליא [כאן, כשמתחיל את החיתוך מן העורף, הסכין הרי היא גלויה], שעובייה של הסכין נראה מאחור.

אֲמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק?

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] במה שאמר זעירי, שאם נשברה המפרקת ורוב בשר עמה הרי זו נחשבת כמתה — הא קשיא לי [זה קשה לי]: והרי כל מליקת עוף קדשים נעשית בדרך זו, שחותך תחילה את המפרקת ורוב בשר עמה, ורק אחר כך חותך את הסימנים; וכי עוף מתה הוא עומד ומולק? שאם היא מתה מה תועיל המליקה?

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְתִקְשֵׁי לָךְ עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֲיָא שְׁנֵי סִימָנִין, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, כְּדֵי לְקַיֵּים בָּהּ מִצְוַת הַבְדָּלָה.

אמר ליה [לו] אביי: גם בלא להקשות על דינו של זעירי, ותקשי [ותקשה] לך מדין עולת העוף, דבעיא [שצריכה] במליקתה חיתוך של שני הסימנין: והרי די לעוף בחיתוך סימן אחד כדי להכשירו (כפי שהוא בשחיטת עוף חולין (להלן כז,א) ובמליקה של חטאת העוף), ואם כן מאותה שעה כמתה היא נחשבת, וכי מתה הוא עומד ומולק? אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] נעשה הדבר רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, שצריך להבדיל בעולת העוף בין הראש לגוף.

אִי הָכִי, עוֹר נַמִי! כָּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], את העור נמי [גם כן] יצטרך לחתוך כדי לקיים מצות הבדלה, ואין מי שסבור כן! השיב לו אביי: כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, וכל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה, וחיתוך העור אינו מעכב בשחיטה.

וְהָא מִיעוּט סִימָנִין לְרַבָּנַן, דְּלָא מְעַכְּבִי בִּשְׁחִיטָה וּמְעַכְּבִי בְּהַבְדָּלָה! אֶלָּא אֵימָא: כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁחִיטָה יֶשְׁנוֹ בְּהַבְדָּלָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ בְּהַבְדָּלָה.

ומקשים: והא [והרי] יש מיעוט סימנין בעולת העוף לדעת רבנן [חכמים], דלא מעכבי [שאינם מעכבים] בשחיטה, שאם שחט את רוב הסימנים ומיעוטם מחובר עדיין — שחיטה כשרה היא, ומעכבי [והם מעכבים] לשיטתם בענין הבדלה! ומתרצים, אלא אימא [אמור] כך: כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, וכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, ושני הסימנים, למרות שאינם מעכבים בשחיטה, מכל מקום הם חלק ממצות השחיטה, אבל העור אינו חלק ממצות השחיטה.