אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ לָא!

אבל אם אמר "הרי עלי עולה" שקיבל על עצמו חובה להביא בהמה לקרבן, ולא בהמה מסויימת, גם לדעת ר' יהודה לא יעשה כן לכתחילה. הרי שמה ששנינו ש"הכל מעריכין" ו"הכל נודרין" אינו לכתחילה. ויש לפרש כן גם את "הכל שוחטין" ולא תיקשה לך לשון משנתנו! השיב רב אשי:

וְכָל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא, הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה, הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, הָכִי נַמִי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?

ואלא תאמר כי כל מקום שכתוב "הכל" לאו [לא] לכתחלה הוא? אלא לפי זה, מה ששנינו: הכל חייבים בסוכה, וכן הכל חייבין בציצית, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דלאו [שאין] כוונתו לכתחלה?

חַיָּיבִין לָא קָאָמִינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, הָכִי נַמִי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ…וְנִרְצָה״!

השיב רב אחא: במקום שנאמר "הכל חייבין" לא קאמינא [אין אני אומר], ששם ברור שהכוונה היא לכתחילה. הוסיף וטען רב אשי: לדבריך אם כן כאשר לא נאמר "הכל חייבין" אין זה לכתחילה, ואלא מעתה, מה ששנינו: הכל סומכין (על הקרבנות הטעונים סמיכה), אחד האנשים ואחד הנשים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דלאו [שאינו] לכתחלה? והא כתיב [והרי נאמר]: "וסמך ידו... ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד)!

אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד, אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ!

השיב רב אחא: אין [כן], באמת, איכא [יש] פעמים ש "הכל" כוונתו לכתחלה, ואיכא [ויש] פעמים ש"הכל" כוונתו אף דיעבד. אלא "הכל שוחטין" דהכא [של כאן] ממאי [ממה, מנין] אתה יודע ש לכתחלה הוא, דתקשי [שיקשה] לך הדבר? דלמא [שמא] בדיעבד הוא, ולא תקשי [תקשה] לך, שאין כאן סתירה, אלא "הכל שוחטים ושחיטתן כשרה" כולו בדיעבד!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ – דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ – לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לָמָּה לִי?

אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא: עיקר שאלתי אינה ממשמעות לשון "הכל", אלא אנא [אני] הביטוי "שחיטתן כשרה" קשיא [קשה] לי, שכן מדקתני [ממה שהוא שונה] "שחיטתן כשרה" שמשמעו בדיעבד, מכלל הדברים אתה מבין שמה שנאמר מתחילה "הכל שוחטים" — לכתחלה הוא, דאי [שאם] תאמר שגם זה בדיעבד, תרתי [פעמיים] בדיעבד למה לי? אלא ודאי ראשיתה לכתחילה וסופה דיעבד, ואם כן הדברים סותרים.

אֲמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

כדי ליישב את הסתירה מביאים כמה אופנים להסביר את המשנה. אמר רבה בר עולא, הכי קתני [כך הוא שונה], כך יש להסביר: הכל שוחטין — ואפילו הטמא שוחט לכתחילה בחולין. ותחילה תוהים: טמא בחולין מאי למימרא [מה לומר, מה החידוש בזה], שהרי אין איסור לטמא דברי חולין! ומשיבים: מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקדש, שנזהר בהם שיהיו בטהרה כאילו היו קדשים, וקסבר [וסבור הוא] תנא זה כי חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו [נחשבים], שדנים בהם בהרחקה מן הטומאה כאילו היו ממש קדשים.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.

ולפיכך, הטמא שרוצה לשחוט בהמת חולין בטהרה כיצד הוא עושה? מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע הטמא בגופו בבשר.

וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר; וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

וממשיכים לפי שיטה זו את הסבר המשנה: ובמוקדשים לא ישחוט לכתחילה אף בסכין ארוכה, שמא יגע בבשר, ומכל מקום אם שחט ואומר "ברי (ברור) לי שלא נגעתי" — הרי שחיטתו כשרה (והוא מה ששנינו במשנה "ושחיטתן כשרה").

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי דִּיעֲבַד נַמִי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בחולין גרידי [בלבד], שאינם עשויים על טהרת הקודש, דיעבד נמי [גם כן] לא, אין שחיטתם כשרה, ומדוע? שמא ישהו ויפסיקו באמצע פעולת השחיטה, ויפסלו אותה, או שמא ידרסו ידחקו את הסכין על הקנה והוושט, וכך ישחטו (ולא על ידי הולכה והבאה), וכן שמא יחלידו יתחבו את הסכין בין הקנה לוושט ויחתכו, שבכל אלה השחיטה פסולה.

״וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ״ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלָהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אֲמַרְתְּ: לְכַתְּחִלָּה נַמִי שָׁחֵיט!

ושואלים: אם כן, מה שנאמר מיד אחר כך: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתם כשרה, אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] שהוא מדבר על חרש שוטה וקטן, מדוע הוא שונה בלשון זו? והרי עלה קאי [עליה על הלכה זו הוא עומד, מתייחס], ששנינו: חוץ מחרש שוטה וקטן — ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא תאמר כי מה שנאמר "וכולן" בא להוסיף על חרש שוטה וקטן גם טמא ששחט בחולין — הא אמרת [הרי אמרת] שטמא בחולין אפילו לכתחלה נמי שחיט [גם כן שוחט], ואינו צריך שאחרים יראו אותו בשחיטתו!

וְאֶלָּא אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגֵּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמָּן דְּנִשַׁיְילֵיהּ.

ואלא תאמר שהכוונה היא ל טמא ששחט במוקדשים — הלוא באומר "ברי לי שלא נגעתי" סגי [די לו] ואין צריך שיראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן בטמא ששחט במוקדשים, אלא דליתיה קמן דנשייליה [שאינו נמצא לפנינו שאפשר יהיה לשאול אותו] אם נגע, ולכן הוצרכה המשנה לומר שאם אחרים ראוהו שוחט כראוי — שחיטתו כשרה.

הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר!

ושואלים: וכי האי [דין זה] לגבי טמא במוקדשים שאם שחט שחיטתו כשרה, מהכא נפקא [מכאן יוצא, נלמד]? מדיוקה של משנתנו? והלוא מהתם נפקא [משם, ממסכת זבחים הוא יוצא], ששנינו במפורש: כל הפסולין לעבודת הקרבנות ששחטו קרבן — שחיטתן כשרה, לפי שהשחיטה כשרה בזרים (שאינם כהנים), בנשים, ובעבדים, ובכהנים טמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר!

הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נַמִי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נַמִי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.

ומשיבים: הכא [כאן] הלכה זו שלפנינו היא עיקר הדין. התם [שם], איידי דתנא [מתוך ששנה] שאר פסולין — תנא נמי [שנה גם כן] טמא במוקדשים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם [שם] הוא עיקר הדין, שהרי בקדשים קאי [הוא עומד, עוסק]. הכא [כאן], איידי דתנא [מתוך ששנה] דין של טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש — תני נמי [שנה גם כן] דין טמא במוקדשים.

הַאי טָמֵא דְּאִיטַּמַּא בְּמַאי? אִילֵימָא דְּאִיטַּמֵּי בְּמֵת – ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,

לגופם של הדברים שואלים: האי [זה] הטמא שעוסקים בו במשנה, דאיטמא במאי [שנטמא במה]? אילימא דאיטמי [אם תאמר שנטמא] במת, מה יועיל שישחט בסכין ארוכה? הלוא "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב" (במדבר יט, טז) אמר רחמנא [אמרה התורה],