דְּאִם כֵּן מַפְסַדְתְּ לָהּ לְקַמַּיְיתָא; הָתָם מַאי טַעְמָא קָא מַכְשַׁרְתְּ? דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהֶכְשֵׁירָה קָא נַפְקָא, הָכָא נַמִי כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהַגְרָמָה קָא נָפְקָא.

שאם כן אתה חוזר בך מפסדת לה לקמייתא [אתה מפסיד את מה שאמרת בראשונה], שאם הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש — כשרה. שכן התם מאי טעמא קא מכשרת [שם מה טעם אתה מכשיר]? מפני דכי נפקא חיותא [שכאשר יוצאת החיות], בשעה שנחתך רוב הקנה, והוא בשליש השני — בהכשירה קא נפקא [בהכשר היא יוצאת]. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כששחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, כי נפקא חיותא [כאשר יוצאת החיות] — בהגרמה קא נפקא [היא יוצאת], ולכן היא טריפה.

אִיקְלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, בְּעוּ מִינֵּיהּ: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוּמִי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוּמִי: שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק – כְּשֵׁרָה.

מסופר, איקלע [הזדמן] רב נחמן לסורא, בעו מיניה [שאלו אותו] שם שאלה זו: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו? אמר להו [להם]: לאו היינו [האם אין זו הלכה] של ר' אלעזר בר מניומי, שאמר ר' אלעזר בר מניומי: שחיטה העשויה כשיניים של מסרק, עולה ויורדת — כשרה?

וְדִלְמָא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה! בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת וְלֵיכָּא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודחו את דבריו: ודלמא [ושמא] אמר זאת כשעשה הכל במקום שחיטה, וכאן מדובר כשהגרים, שיצא חוץ למקום השחיטה! השיב להם: אם במקום שחיטה דיבר ר' אלעזר בר מניומי, מאי למימרא [מה בא לומר]? פשוט הוא, הרי שחט במקום הראוי! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: בעינן [צריכים אנו] שחיטה שתהיה מפורעת (גלויה, ישרה) וליכא [ואין כאן], שהרי אינו שוחט בקו ישר, קא משמע לן [משמיע לנו] שאף שאינה מפורעת הריהי כשרה.

(סִימָן בכ״ד)

(סימן לסדר החכמים: ר' אבא, רב כהנא, רב יהודה)

יְתֵיב רַבִּי אַבָּא אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וִיתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

עוד מסופר, יתיב [ישב] רבי אבא אחוריה [אחרי] רב כהנא ויתיב [וישב] רב כהנא קמיה [לפני] רב יהודה, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר, שואל] את רב יהודה: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו? אמר ליה [לו] רב יהודה: שחיטתו כשרה.

הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

ועוד שאל רב כהנא: הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, מהו? אמר ליה [לו]: שחיטתו פסולה.

שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

עוד שאל רב כהנא: שחט במקום נקב, שהיה נקב בחלקו הקדמי של הקנה, והוסיף ושחט מהו? אמר ליה [לו] רב יהודה: שחיטתו כשרה.

שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

הוסיף ושאל: שחט ופגע בו נקב, שלאחר ששחט חצי הקנה פגע בנקב, וכך נשלמה השחיטה של הקנה, מהו? אמר ליה [לו]: שחיטתו פסולה.

אֲזַל רַבִּי אַבָּא אֲמַרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא?

לאחר ששמע דברים אלה אזל [הלך] רבי אבא לארץ ישראל ואמרה קמיה [אמר שמועה זו לפני] ר' אלעזר, אזל [הלך] ר' אלעזר אמרה קמיה [אמר אותה לפני] ר' יוחנן, ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: מאי שנא [במה שונה] הדבר, אם שחט במקום נקב או שחט ופגע בו נקב?

אֲמַר לֵיהּ: שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט גּוֹי וְגָמַר יִשְׂרָאֵל; שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט יִשְׂרָאֵל וְגָמַר גּוֹי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״גּוֹי, גּוֹי״.

אמר ליה [לו]: אם שחט במקום נקב, נעשה כמי ששחט תחילה גוי חצי קנה וגמר ישראל את שחיטת חציו האחר ששחיטה זו כשרה. ואולם אם שחט ופגע בו נקב, נעשה כמי ששחט ישראל חצי קנה וגמר גוי, ששחיטה זו פסולה. קרי עליה [קרא עליו] ר' יוחנן בלגלוג: "גוי גוי", כלומר, סתם חוזר אתה ומזכיר אתה גוי, ולא קיבל את דבריו.

אֲמַר רָבָא: שַׁפִּיר קָרֵי עֲלֵיהּ ״גּוֹי גּוֹי״; בִּשְׁלָמָא הָתָם, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁחַט רוּבָּא וְלָא שָׁחַט, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בִּידָא דְּגוֹי קָא נָפְקָא. אֶלָּא הָכָא, מִכְּדֵי מִשְׁחַט שָׁחֵיט, מַה לִּי בִּמְקוֹם נֶקֶב, מַה לִּי פָּגַע בּוֹ נֶקֶב?

אמר רבא: שפיר קרי עליה [יפה קרא עליו] "גוי גוי", שכן בשלמא התם מדהוה ליה [נניח שם מכיון שהיה לו] לישראל למשחט רובא [לשחוט את הרוב] ולא שחט, כי נפקא חיותא [כאשר יצאה החיות] בשעה שנחתך רוב הקנה — בידא [ביד] של גוי קא נפקא [יצאה]. אלא הכא [כאן], כששחט ופגע בנקב, מכדי משחט שחיט [הואיל ושחט] את כל שהיה בידו לשחוט, ולא היתה טריפה קודם לכן — מה לי ששחט במקום נקב, מה לי פגע בו נקב?

מתני׳ הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁירָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה; שֶׁכָּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.

השוחט מן הצדדין של הצוואר — שחיטתו כשרה, המולק עוף קדשים מן הצדדין — מליקתו פסולה. השוחט מן העורף — שחיטתו פסולה, המולק מן העורף — מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר — שחיטתו כשרה, המולק מן הצואר — מליקתו פסולה. שכל העורף כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא, מה שכשר בשחיטה פסול במליקה, מה שכשר במליקה פסול בשחיטה.

גמ׳ מַאי עוֹרֶף? אִילֵימָא עוֹרֶף מַמָּשׁ, מַאי אִרְיָא שׁוֹחֵט? אֲפִילּוּ מוֹלֵק נַמִי, ״מִמּוּל עָרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא עָרְפּוֹ! אֶלָּא מַאי עוֹרֶף? מִמּוּל עוֹרֶף, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כָּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה.

שנינו במשנה: השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. ושואלים: מאי [מה פירוש] עורף? אילימא [אם תאמר] ששוחט בעורף ממש, בחלקה האחורי של הגולגולת, מאי אריא [מה שייך] דווקא ששוחט שם? אפילו מולק נמי [גם כן] יהיה פסול שם, שהרי "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], כלומר, הצד האחורי של הצוואר, למטה משם, ולא ערפו ממש! אלא מאי [מה פירוש] עורף שבמשנה? כוונתו ממול עורף, הצד האחורי של הצוואר, משם רואים את העורף, כדקתני סיפא [כמו שהוא שונה בסוף המשנה]: כל העורף כשר למליקה, ואם בעורף עצמו מדובר אין לדבר על "כל העורף", מפני שהוא קטן מאד.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִמּוּל עָרְפּוֹ״ – מוּל הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹרֶף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי״, וְאוֹמֵר: ״כִּי פָנוּ אֵלָי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא: עוֹרֶף גּוּפֵיהּ לָא יָדְעִינַן הֵיכָא, דְּנֵדַע מוּל דִּידֵיהּ הֵיכָא – תָּא שְׁמַע: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״, מִכְּלָל דְּעוֹרֶף לַהֲדֵי פָּנִים.

ומבררים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "ממול ערפו" — מול הוא הרואה את העורף ולא העורף עצמו, וכן הוא אומר: "והוא יושב ממולי" (במדבר כב, ה), ואומר: "כי פנו אלי עורף ולא פנים" (ירמיהו ב, כז). ושואלים: מאי [מה] ראייה מוסיף על ידי ואומר "כי פנו אלי עורף ולא פנים"? ומשיבים, וכי תימא [ואם תאמר]: עורף גופיה [עצמו] לא ידעינן היכא, דנדע מול דידיה היכא [אין אנו יודעים היכן הוא, כדי שנדע מול שלו היכן הוא], לכך תא שמע [בוא ושמע]: "כי פנו אלי עורף ולא פנים", מכלל הדברים אתה למד שעורף הוא להדי [כנגד] הפנים, בצד האחורי.

אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִצְוַת מְלִיקָה, מַחֲזִיר סִימָנִים לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף וּמוֹלֵק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף מַחֲזִיר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחֲזִיר דַּוְקָא.

אמרי [אמרו] בני ר' חייא: מצות מליקה של קרבן מן העוף, איך היא נעשית? מחזיר סימנים הקנה והוושט לאחורי העורף ומולק. ונחלקו חכמים בפירוש המדוייק של דבריהם. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אף אם מחזיר הרי זה כשר, ולכתחילה המצוה היא לחתוך את השדרה תחילה ומשם להמשיך ולחתוך את הקנה והוושט. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מחזיר דוקא.

וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף מַחֲזִיר, מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה;

ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כדעת מי שאומר]: אף מחזיר, ממאי [ממה]? מדקתני [ממה שהתנא שונה]: השוחט מן העורף — שחיטתו פסולה, המולק מן העורף — מליקתו כשרה;