הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹת אֶת כָּל הַקָּנֶה, הוֹאִיל וּמַקִּיפוֹת אֶת רוֹב הַקָּנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וּמוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה; הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה!

השוחט בשאר טבעות, אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה — שחיטתו כשרה. והוסיפה הברייתא: ומוגרמת, ששחט למעלה מן הטבעת הגדולה שבראש הקנה, פסולה; העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. הרי שר' יוסי בר' יהודה מכשיר שחיטה בשאר טבעות, שלא כפי שאמרו רב ושמואל משמו!

אֲמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה תַּרְתֵּי קָאָמַר, רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיגִי עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

אמר רב יוסף: רבי יוסי בר יהודה תרתי קאמר [שני דברים אמר], ואילו רב ושמואל סברי כוותיה בחדא [סבורים כמותו בדבר אחד], שהשוחט רובו של קנה בטבעת הגדולה — הרי זה כשר, ופליגי עליה בחדא [וחולקים עליו באחד], שלדעתם שחיטה בשאר הטבעות אינה כשרה, הואיל ואין מקיפות את כל הקנה.

וְהָא ״לֹא אָמַר״ קָאָמְרִי! הָכִי קָאָמַר: הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בַּטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר" קאמרי [הם אומרים], משמע שלדעתם כך היא דעתו של ר' יוסי בר' יהודה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך הכוונה: הלכה כמותו בטבעת הגדולה, ואין הלכה כמותו בשאר טבעות.

כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא אֲכַל מוּגְרֶמֶת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, אָמְרִי לֵיהּ: לָאו מֵאַתְרֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אַתְּ? אֲמַר לְהוּ: מַאן אֲמָרָהּ – יוֹסֵף בַּר חִיָּיא, יוֹסֵף בַּר חִיָּיא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גָּמֵיר!

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל אכל בהמה שנחשבת למוגרמת לפי דעת רב ושמואל, ובארץ ישראל לא נהגו בה איסור. אמרי ליה [אמרו לו]: לאו מאתריה [והאם לא ממקומם] של רב ושמואל את [אתה], מבבל? ואם כן אתה צריך לנהוג כמנהגם! אמר להו [להם]: מאן אמרה [מי אמר את ההלכה הזו] בשם רב ושמואל? יוסף בר חייא (הוא רב יוסף), והרי יוסף בר חייא מכולי עלמא גמיר [מכל העולם הוא לומד], וגם מתלמידי רב ושמואל שלא דקדקו בשמועותיהם!

שְׁמַע רַב יוֹסֵף, אִיקְפַּד, אֲמַר: אֲנָא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גָמֵירְנָא? אֲנָא מֵרַב יְהוּדָה גָמֵירְנָא, דַּאֲפִילּוּ סְפֵיקֵי דְּגַבְרֵי גָּרֵיס; דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.

שמע רב יוסף את הערתו של ר' זירא ואיקפד [הקפיד] עליו, אמר: וכי אנא מכולי עלמא גמירנא [אני מכל העולם למדתי]? אנא [אני] מרב יהודה גמירנא [למדתי], שאפילו ספיקי דגברי גריס [ספיקות שיש ביחס לשמות אנשים הוא גורס]. ומביאים דוגמה לכך, שאמר רב יהודה: אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה [משמו] של רב אמר ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה אנשים מתירין את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש כאשר היה בו מום במקום שאין חכם מומחה.

וְרַבִּי זֵירָא, לֵית לֵיהּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?

ועוד שואלים: וכי ר' זירא, שכשהגיע לארץ ישראל שוב לא נהג כמנהג בבל (שאסרו מוגרמת של רב ושמואל), לית ליה [האם אין לו, חלוק הוא], על מה ששנינו במשנה בענייני מנהגים, שההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?

אֲמַר אַבַּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נַמִי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֲבָל מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כָּיְיפִינַן לְהוּ עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.

אמר אביי: הני מילי [דברים אלה אמורים] באדם שהולך ממקום אחד בבבל למקום אחר בבבל, וכן מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] במי שיורד מארץ ישראל לבבל. אבל העולה מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בבבל כפופים להם לחכמי ארץ ישראל בענייני הלכה עושים אנו כמותם].

רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם גם בהולך מבבל לארץ ישראל — הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שדעתו לחזור למקומו, שאז נותנים עליו שתי החומרות, ואילו ר' זירא כשעלה לארץ אין דעתו לחזור הוה [היה], ולכן נהג כמנהג ארץ ישראל.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוּ מִמְּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מוּגְרֶמֶת כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ.

בהמשך למסופר, שנהגו בבבל איסור במוגרמת לשיטת רב ושמואל, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף שישב בפומבדיתא: והא רבנן דאתו [והרי חכמים שבאו] לכאן מהעיר מחוזא אמרי [אומרים], אמר רבי זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: מוגרמת כשרה! אמר ליה [לו]: נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והילוכו], כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו, ובמחוזא לא נהגו כרב ושמואל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַכְשַׁר בְּחוּדָּא דְּכוֹבָעָא, קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: גִּיסָּא גִּיסָּא! אֲמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: פָּגַע בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

מסופר, רבי שמעון בן לקיש אכשר [הכשיר] בהמה שנשחטה בחודא דכובעא [בחוד, בקצה הכובע] שנמצא מעבר לטבעת הגדולה, והוא קצה הקנה, קרי עליה [קרא עליו] רבי יוחנן על ריש לקיש: גיסא גיסא [הרבה, הרבה], שהתיר יותר מדי — הגזים (גס = גדול). ועוד בענין מקום השחיטה אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: שחט ופגע בחיטי [בחיטים] שתי בליטות כעין חיטים, היוצאות סמוך לטבעת העליונה לכיוון הלוע (ומכוסות בכובע) — הרי הוא טרפה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פָּגַע וְנָגַע בָּהֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״, אוֹ דִּלְמָא פָּגַע וְלֹא נָגַע, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״?

וביחס לכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם הכוונה שפגע ונגע בהן, כלומר, שחתך מקצתן, וכמו דכתיב [שנאמר]: "ויפגע בו וימת" (מלכים א ב, כה), או דלמא [שמא] כוונתו פגע ולא נגע, אלא חתך ממש בסמוך להן בקצה הטבעת הגדולה, כדכתיב [כמו שנאמר]: "ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב, א), שפגשו בו?

אִיתְּמַר, אֲמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שִׁיֵּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר רַב אַמֵימָר בַּר מָר יְנוּקָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא, וַאֲמַר לִי: שִׁיֵּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אֲמַר לִי רַב שֶׁמֶן מִסּוּבָרָא, אִיקְלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין וְדָרַשׁ: שִׁיֵּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: פָּגַע בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה, שִׁיֵּיר בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.

ובניגוד לדברי רב פפי בשם רבא, מביאים מה שאיתמר [נאמר], אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: אם שייר בחיטי [בחיטים] ששחט באמצעו — כשרה. אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' חייא בריה [בנו] של רב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מהמקום סוברא, איקלע [הזדמן] מר זוטרא לאתרין [למקומנו] ודרש: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. מר בר רב אשי אמר: אם פגע בחיטי [בחיטים] — כשרה, אם שייר בחיטי [בחיטים] — טרפה.