סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה – תִּידּוֹן כִּמְגֵירָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא פְּגִימָה אַחַת, אוֹגֶרֶת – פְּסוּלָה, מְסוּכְסֶכֶת – כְּשֵׁרָה. הֵיכִי דָּמְיָא אוֹגֶרֶת, הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכְסֶכֶת? אֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אוֹגֶרֶת – מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, מְסוּכְסֶכֶת – מֵרוּחַ אַחַת.

סכין שיש בה פגימות הרבה — תידון (תיחשב) כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אם היא אוגרת — פסולה, אם היתה מסוכסכת — כשרה. ושואלים: היכי דמיא [איך היא בדיוק] אוגרת, היכי דמיא [איך היא בדיוק] מסוכסכת? אמר ר' אליעזר: אוגרת — שיש לפגימה עוקצים משתי רוחות, משני צידיה, מסוכסכת — שיש עוקץ מרוח אחת של הפגימה.

מַאי שְׁנָא מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת – דְּמוֹרְשָׁא קַמָּא מַחְלִישׁ וּמוֹרְשָׁא בַּתְרָא בָּזַע, מֵרוּחַ אַחַת נַמִי – חוּרְפָא דְסַכִּינָא מַחְלִישׁ, מוֹרְשָׁא בָּזַע! דְּקָאֵים אַרֵישָׁא דְסַכִּינָא. סוֹף סוֹף, כִּי אָזְלָא מַחְלְשָׁא, כִּי אָתָא בָּזַע! כְּגוֹן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] משתי רוחות שהיא פסולה — מפני דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע [שהעוקץ הראשון מחליש, מוריד את העור והבשר, והעוקץ האחר קורע] את הסימנים. והרי כאשר יש עוקץ מרוח אחת נמי [גם כן] חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע [חוד הסכין מחליש, חותך את העור והבשר, והעוקץ קורע] את הסימנים! ומשיבים: מדובר בעוקץ דקאים ארישא דסכינא [שנמצא בראש הסכין], במקום בו מתחילה השחיטה, כך שהעור נקרע על ידי העוקץ, ולא הסימנים. ואומרים: סוף סוף, הואיל והשחיטה נעשית גם בהולכה וגם בהבאה של הסכין, כי אזלא מחלשא [כאשר העוקץ הולך הוא מחליש], כי אתא בזע [וכאשר הוא חוזר ובא הוא קורע]! ומשיבים: מדובר כגון שהוליך את הסכין ולא הביא אותה חזרה.

אָמַר רָבָא, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּסַכִּין: אוֹגֶרֶת – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; מְסוּכְסֶכֶת – לֹא יִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסַכִּין – שׁוֹחֵט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.

ובסיכום הדברים להלכה אמר רבא, שלש מדות בסכין: אם היתה אוגרת — לא ישחוט בה, ואם שחט בה — שחיטתו פסולה. מסוכסכת — לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט — שחיטתו כשרה בדיעבד. אם היה עולה ויורד בסכין, שלא היו בה עוקצים, אלא מעלות ומורדות — שוחט בה לכתחלה.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אַשִׁי: אֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מְסוּכְסֶכֶת פְּסוּלָה, וְהָא אָמַר רָבָא: מְסוּכְסֶכֶת – כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא, כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמיה לרב אשי, אמרת לן משמיה [משמו] של רבא: מסוכסכת — פסולה, והא [והרי] אמר רבא: מסוכסכת — כשרה בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שהוליך והביא הרי היא פסולה אף בדיעבד, כאן שהוליך ולא הביא הריהי כשרה בדיעבד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא לְרַב אַשִׁי: דָּמְיָא לְסָאסְאָה, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לָן מִבִּשְׂרֵיהּ וְאָכְלִינַן.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: אם הסכין דמיא לסאסאה [דומה לשער השיבולת] שאינה חלקה לגמרי, אבל אין בה פגימות של ממש, מאי [מה] דינה? אמר ליה [לו]: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן [מי יתן לנו מבשרה ונאכל], כלומר, כשרה לגמרי.

אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִן לִבְדִיקַת סַכִּין מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם״.

אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין שהיא חובה מן התורה? שנאמר: "ושחטתם בזה ואכלתם" (שמואל א יד, לד), ומשמע שבדק סכין תחילה, ונתן להם לשחוט בה. ומתקשים:

פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּכִי נְקַב טְרֵיפָה בָּעֲיָא בְּדִיקָה! לְחָכָם קָאָמְרִינַן. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לֶחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.

פשיטא [פשוט] הדבר שסכין צריכה בדיקה לפני השחיטה, כיון דכי נקב [שאם עשה על ידה נקב] בוושט הרי זו טריפה, ולשם כך אין צורך בלימוד מן הכתוב! ומשיבים: מנין שהסכין בעיא [צריכה] בדיקה לחכם קאמרינן [אומרים אנו], ולא די שהשוחט עצמו בודק. ומקשים: וכי מן התורה הוא? והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן: לא אמרו חכמים להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם! ומשיבים: אכן, דבר זה הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והפסוק] אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא, ולא ראיה גמורה.

בְּמַעְרְבָא בָּדְקִי לָהּ בְּשִׁימְשָׁא. בִּנְהַרְדְּעָא בָּדְקוּ לָהּ בְּמַיָּא. רַב שֵׁשֶׁת בָּדַק לָהּ בְּרֵישׁ לִישָּׁנֵיהּ. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בָּדַק לָהּ בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

ומעירים: במערבא בדקי לה בשימשא [במערב, בארץ ישראל היו בודקים את הסכין בשמש] לראות אם יש בה פגם. בנהרדעא בדקו לה במיא [היו בודקים אותה במים] שמעבירים את הלהב על המים, ואם היה נוצר מעין חריץ במים הריהו סימן לפגימה. רב ששת בדק לה בריש לישניה [היה בודק אותה בקצה לשונו]. רב אחא בר יעקב בדק לה [היה בודק אותה] בחוט השערה, שהיה מעביר על הסכין לראות אם הוא נתקל בפגימה.

בְּסוּרָא אָמְרִי: בִּישְׂרָא אָכְלָה, בִּישְׂרָא לִבְדְּקָהּ. אֲמַר רַב פַּפָּא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא.

בסורא אמרי [אמרו]: בישרא אכלה, בישרא לבדקה [את הבשר הסכין אוכלת, הבשר יבדוק אותה], שיש לבדוק את הפגימה בבשר דווקא, כגון בקצה הלשון (או בקצה האצבע), שהרי החשש היא שמא תפגום בבשר. אמר רב פפא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן, ועל שלוש רוחות], שיבדוק את חוד הסכין, וגם את שני צידיו, שמא נפגמה הסכין מן הצד, ועוקץ בולט ממנה וקורע את הסימנים.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, אֲמַר לָן רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא מִשְּׁמָךְ, דַּאֲמַרְתְּ לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא אֲמַרִי, וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא אֲמַרִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא אֲמַרִי, מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לָא אֲמַרִי.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אמר לן [לנו] רב סמא בריה [בנו] של רב משרשיא משמך, דאמרת ליה משמיה [שאמרת לו משמו] של רבא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: אבישרא ואטופרא אמרי [על הבשר ועל הציפורן אמרתי], ואתלתא רוחתא לא אמרי [ועל שלוש רוחות לא אמרתי]. אלא די שיבדוק את החוד. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכן השיב רב אשי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות אמרתי], אבל משמיה [משמו] של רבא לא אמרי [אמרתי] דבר זה, אלא כהלכה סתם.

רָבִינָא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא הֲווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי. אַיְיתוּ סַכִּין לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי לִבְדְּקָהּ, אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בִּידְקָא! בְּדַקָהּ אַטּוּפְרָא וְאַבִּישְׂרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אֲמַר רַב כָּהֲנָא.

מסופר, רבינא ורב אחא בריה [בנו] של רבא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רב אשי, אייתו [הביאו] סכין לקמיה [לפני] רב אשי לבדקה, אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא בריה [בנו] של רבא: בידקא [בדוק אותה], בדקה אטופרא ואבישרא ואתלתא רוחתא [בדק אותה על הציפורן ועל הבשר ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: יישר [יפה הדבר], וכן אמר רב כהנא שכך צריך לבדוק.

רַב יֵימָר אֲמַר: אַטּוּפְרָא וְאַבִּישְׂרָא צְרִיכָא, אַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא צְרִיכָא. מִי לָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, שֶׁחִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ; וְקַשְׁיָא לָן: הָאִיכָּא צְדָדִין! וְאָמְרִינַן: בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח, הָכָא נַמִי – בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח!

ואילו רב יימר אמר: אטופרא ואבישרא צריכא [על ציפורן ועל בשר צריכה בדיקה], אתלתא רוחתא לא צריכא [על שלוש רוחות אינה צריכה]; וטעם הדבר: מי [האם] לא אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ומיד שחט בה — שחיטתו כשרה, ואין לחשוש שהוושט נפגם מן הכויה והבהמה נעשית טריפה קודם החיתוך, מפני שחידודה החיתוך בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה; וקשיא לן [והיה קשה לנו]: האיכא [הרי יש] הצדדין של הסכין שהם גורמים לכויה! ואמרינן [ואמרנו] כתשובה לכך: בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], כשמותח את הצואר וחותך, ולכן אין צידי הסכין נוגעים בו. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], לענין החשש מפגימה שיש בצידי הסכין, יש לומר כי בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], ולכן צידי הסכין אינם נוגעים בו.

אָמַר רַב הוּנָא בַּר רַב קְטִינָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שָׁלֹשׁ פְּגִימוֹת הֵן: פְּגִימַת עֶצֶם בַּפֶּסַח, פְּגִימַת אוֹזֶן בִּבְכוֹר, פְּגִימַת מוּם בְּקָדָשִׁים;

אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש, שלש פגימות הן, שיש להן שיעור אחד: פגימת עצם בפסח, שנאמר: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). פגימת אוזן בבכור בהמה, כדי להחשיבו כבעל מום שאינו ראוי להקרבה, ומותר לכהן לשוחטו בכל מקום ולאוכלו. וכן פגימת מום בשאר קדשים.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אַף פְּגִימַת סַכִּין. וְאִידָךְ? בְּחוּלִּין לָא קָא מַיְירֵי.

ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין של שחיטה. ושואלים: ואידך [והאחר], ר' שמעון בן לקיש, מדוע לא מנה זאת? ומשיבים: בענייני חולין לא קא מיירי [אינו עוסק] אלא רק בקדשים.

וְכוּלָּן, פְּגִימָתָן כְּדֵי פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ.

והוסיף: וכולן, כל הפגימות הללו, שיעור פגימתן כדי שיעור פגימת המזבח, שאם היה נפגם כך לא היה ראוי להקרבה.