תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן שְׁחִיטָה מַאי?

תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי [מה דינו]?

תָּא שְׁמַע: הָיָה צוֹר יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל, אוֹ שֶׁהָיָה קָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו וְשָׁחַט בּוֹ – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו בברייתא: היה צור יוצא מן הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו — שחיטתו פסולה. והרי הכותל עצמו הוא תלוש ולבסוף חיברו, שנעשה מאבנים שנחצבו ("נתלשו")!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּכוֹתֶל מְעָרָה. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּקָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בכותל מערה, סלע שזיז חד יוצא ממנו, והרי זה מחובר מעיקרו. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא, דקתני [שהרי הוא שונה] צור דומיא [בדומה] לקנה שעולה מאליו, שצומח מן הקרקע. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ואין מכאן ראיה.

תָּא שְׁמַע: נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שָׁאנֵי סַכִּין, דְּלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו באותה ברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה, הרי שסכין שהיא תלושה וחיברה — כשרה לשחיטה! ודוחים: שאני [שונה] סכין, דלא מבטל ליה [שאינו מבטל אותה] לגבי הכותל, שאין אדם מתכוון לעשותה חלק מן הכותל, ולכן הרי זה כשוחט בתלוש.

תָּא שְׁמַע: בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. דִּלְמָא פֵּרוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ לָהּ: מַאי מְחוּבָּר לַקַּרְקַע – סַכִּין, דְּלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם מתחילה: במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, ובהכרח הכוונה היא לתלוש ולבסוף חיברו, שהרי בהמשך הברייתא שנינו שאם שחט בצור היוצא מן הכותל שחיטתו פסולה! ודוחים: דלמא [שמא] אין הלכה זו עומדת לעצמה, אלא מה שהוא שונה מיד לאחר מכן: נעץ סכין בכותל ושחט בה, פרושי קא מפרש לה [פירוש הוא שמפרש] אותה: מאי [מה פירוש] במחובר לקרקע — בסכין, דלא מבטל ליה [שאינו מבטל אותה] לכותל, אבל אם נעץ בה צור וכדומה, ושחט בו — שחיטתו פסולה. ולא נפתרה, איפוא, שאלתו של רבא.

אָמַר מָר: נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה, אֲבָל סַכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִדְרוֹס.

ודנים במה שאמר מר [החכם] בברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו אלא שהסכין נמצאת למעלה וצואר בהמה למטה, והוא מגביה את הצואר ומוליך ומביא אותו על להב הסכין, אבל כשה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — אין זו שחיטה כשרה, כי חיישינן [חוששים אנו] שמא ידרוס, שהסימנים ייחתכו בגלל כובדה של הבהמה, ולא בדרך הולכה והבאה, ושחיטה פסולה היא.

וְהָא קָתָנֵי: בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה!

ומקשים: והא קתני [והרי הוא שונה] בברייתא במפורש: בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה!

אֲמַר רַב זְבִיד, לִצְדָדִין קָתָנֵי: סַכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה – בְּתָלוּשׁ, סַכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה – בִּמְחוּבָּר. רַב פַּפָּא אֲמַר: בְּעוֹפָא דְּקַלִּיל.

אמר רב זביד, לצדדין קתני [הוא שונה] הלכה זו, במקביל לשתי האפשרויות ששנה מתחילה, בתלוש ובמחובר; מה שהוא שונה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — הוא דווקא בתלוש, שנוטל סכין בידו ושוחט, ומה שהוא שונה סכין למעלה וצואר בהמה למטה — הוא במחובר. רב פפא אמר הסבר אחר: מה ששנינו ששוחטין אפילו במחובר כשהסכין למטה, הוא בעופא דקליל [בעוף, שהוא קל], ואין חשש ללחץ עד שיגרום לדריסה.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה: אֵין שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְאֵין מָלִין בָּהּ, וְאֵין מְחַתְּכִין בָּהּ בָּשָׂר, וְאֵין מְחַצְּצִין בָּהּ שִׁינַּיִם, וְאֵין מְקַנְּחִים בָּהּ.

אמר רב חסדא אמר ר' יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה], חמשה דברים נאמרו בקרומית (קליפה) של קנה, שהיא חדה, ואנשים משתמשים בה לחיתוך: אין שוחטין בה, מפני שבשעת החיתוך קיסמים נפרדים ממנה וננעצים בקנה ובוושט ופוגמים את השחיטה. ולכן גם אין מלין בה, מחשש סכנה. ואין מחתכין בה בשר שמא יינעצו בתוכו חתיכות קטנות ויבוא לידי סכנה. ואין מחצצין בה שינים, שמא ייפצע בה. ואין מקנחים בה לאחר עשיית צרכים.

וְהָתַנְיָא, בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין: בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה! אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּסִימוֹנָא דְּאַגְמָא.

ודנים בדבר. על מה שנאמר: אין שוחטין בה, תוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא מפורשת], בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! אמר רב פפא: שם מדובר בצמח הקרוי סימונא דאגמא [קנה של אגם], שכשהוא מתייבש הריהו מתקשה ואינו נפגם.

״וְאֵין מְחַתְּכִין בָּהּ בָּשָׂר״. רַב פַּפָּא מְחַתֵּךְ בָּהּ קִרְבֵי דָגִים דְּזִיגִי, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּךְ בָּהּ עוֹפָא דְּרַכִּיךְ.

ועל מה שנאמר: ואין מחתכין בה בשר, מסופר שרב פפא היה מחתך בה קרבי דגים, מפני דזיגי [שהם שקופים], ואפשר לראות אם נשארו בהם קיסמים. רבה בר רב הונא היה מחתך בה עופא דרכיך [עוף, שבשרו רך], ואין חשש שתיפגם הקרומית ויצאו ממנה קיסמים.

״וְאֵין מְקַנְּחִין בָּהּ״. תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּאָמַר מָר: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – שִׁינָּיו נוֹשְׁרוֹת! אֲמַר רַב פַּפָּא: קִינּוּחַ פִּי מַכָּה קָאָמְרִינַן.

ועל מה שנאמר: ואין מקנחין בה, שואלים: תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו משום שאמר מר [החכם]: המקנח בכל דבר שהאור (האש) שולטת בו, כלומר, דבר שמתלקח בקלות — שיניו (שבאזור פי הטבעת) נושרות! אמר רב פפא: לא בקינוח לאחר עשיית צרכים מדובר, אלא לקינוח פי מכה [פצע] מן הדם או מלכלוך קאמרינן [אומרים אנו].

״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – הַכֹּל בִּשְׁחִיטָה, וַאֲפִילּוּ עוֹף.

שנינו במשנה: הכל שוחטין, ולעולם שוחטין. ומבארים: מה שנאמר הכל שוחטין כוונתו: הכל דינו בשחיטה, ואפילו עוף.

לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין – מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר״ וגו׳ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה,

ועל מה ששנינו: לעולם שוחטין, שואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שלשיטתו נאמר דבר זה? אמר רבה: שיטת רבי ישמעאל היא. דתניא [ששנויה ברייתא] על הפסוק: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ), ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם שחיטה ואכילה של בשר תאוה, כלומר, בשר חולין.

שֶׁבַּתְּחִלָּה נֶאֱסַר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הוּתַּר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה;

שבתחלה, כשהיו ישראל במדבר והוקם המשכן, נאסר להם בשר תאוה, ומי שרצה לאכול בשר צריך היה לשחוט את הבהמה כקרבן בחצר המשכן, ואינו אוכלו אלא לאחר שהכהנים זורקים מדמו ומקריבים את אימוריו על המזבח. משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, והיו רשאים לשחוט ולאכול בכל מקום.

וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ יָכוֹל יַחְזְרוּ לְאִיסּוּרָן הָרִאשׁוֹן? לְכָךְ שָׁנִינוּ: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.

והוסיף רבה: ועכשיו שגלו מן הארץ יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין בשר חולין.

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: הַאי ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״, ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין״ מִבָּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא אִיתְסַר – מִשּׁוּם דְּהָווּ מְקָרְבִי לַמִּשְׁכָּן, וּלְבַסּוֹף מַאי טַעְמָא אִישְׁתַּרוּ – דְּהָווּ מְרַחֲקִי מִמִּשְׁכָּן,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: האי [זה] הביטוי "לעולם שוחטין" אינו מתאים לפירוש זה, אלא לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי עיקר ההיתר הוא האכילה, ולא השחיטה! ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר [מתחילה, במדבר, מה טעם נאסר] עליהם בשר תאוה — משום דהוו מקרבי [שהיו קרובים] למשכן, ויכולים היו לאכול בשר כקרבן, כסמוכים על שולחנו של מקום, ולבסוף כשנכנסו לארץ מאי טעמא אישתרו [מה טעם הותרו] — משום דהוו מרחקי [שהיו רחוקים] מהמשכן,