אִי אַגַּוַּאי – קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לַעֲזָרָה! הִלְכָּךְ לֹא אֶפְשָׁר.

ושואלים: אלא מעתה הכתוב בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: "ו זה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), למה לי? ומשיבים: הדבר נצרך להלכה זו כדברי רב חסדא, שכן אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן קודם שנתנם לכהן — פטור מלשלם. שכן אמר הכתוב "וזה" — שדווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן הן שניתנות לכהן, ולא תמורתן. למעלה הובאה הלכה בשמו של רב חסדא, ועתה דנים בה

אֶלָּא ״זֶה״ לָמָּה לִי? לְכִדְרַב חִסְדָּא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

גופא [עצמה]. אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה, או שאכלן — פטור מלשלם לכהן את תמורתם. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — איבעית אימא דכתיב [אם תרצה אמור משום שכתוב] "זה" — דווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן ניתנות לכהן, ולא תמורתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דהוה ליה [שהרי הוא] ממון שאין לו תובעים, שהרי אין כהן מסויים שיכול לתבוע את הממון הזה ממנו, שאין המתנה שייכת לכהן מסויים.

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַאי טַעֲמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: דִּכְתִיב ״זֶה״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" — מלמד שהמתנות הניתנות לכהנים הינן דין ("משפט"). ויש לברר: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, שיכולים הכהנים לתבוע אותן בבית הדין, ומורים בית דין לבעלים לתת להם, ושלא כדברי רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לענין לחולקן בדיינין, שבית הדין מורה לבעלים למי לתת אותן, וכדברי

מֵיתִיבֵי: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. לְמַאי הִלְכְתָא, לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לְחוֹלְקָן בְּדַיָּינִין,

רב שמואל בר נחמני, שכן אמר רב שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: מנין שאין נותנין מתנה (של כהונה) לכהן עם הארץ? שנאמר "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' "(דברי הימים ב לא, ד), לומר שכל כהן המחזיק בתורת ה' — יש לו מנת (מתנת כהונה), ואילו כהן זה שאינו מחזיק בתורת ה' — אין לו מנת.

וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דַּאֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״ – כָּל הַמַּחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, יֵשׁ לוֹ מְנָת. וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, אֵין לוֹ מְנָת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין דברי רב חסדא אלה, ר' יהודה בן בתירא אומר: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" — מלמד שהמתנות דין. יכול אפילו מתנת חזה ושוק הינה דין? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "זה" שהיא לשון מיעוט: דווקא מתנת זרוע לחיים וקיבה הן דין, ולא מתנת חזה ושוק.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״מִשְׁפַּט״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. יָכוֹל אֲפִילּוּ חָזֶה וְשׁוֹק דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶה״.

ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין אמר]? אילימא [אם תאמר] לענין לחולקו בדיינין, ולהשמיענו שאין חזה ושוק מתחלקים על פי הוראת בית דין — אטו [וכי] חזה ושוק לאו [לא] בדיינין מיחלקו [מתחלקים]? והרי בהוראת בית דין אין הם ניתנים לכהן עם הארץ! אלא לאו [האם לא] לענין להוציא בדיינין, ומכאן שמתנות כהונה (מלבד חזה ושוק) ניתנות לתובע על פי הוראת בית דין, ושלא כדעת רב חסדא!

לְמַאי? אִילֵימָא לְחוֹלְקוֹ בְּדַיָּינִין – אַטּוּ חָזֶה וְשׁוֹק לָאו בְּדַיָּינִין מִיחַלְקוּ? אֶלָּא לָאו, לְהוֹצִיא בְּדַיָּינִין!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דאתו לידיה [שכבר באו המתנות לידו של הכהן], ואחר כך גזלו הבעלים הראשונים אותן מידי הכהן, ולמדנו שיכול הכהן לתבוע בבית דין את מתנותיו, ובית דין מורה לבעלים לתיתן לכהן. ותוהים: אי דאתו לידיה [אם מדובר באופן שכבר הגיעו לידו] של הכהן, מאי למימרא [מה יש לומר בזה], ודאי שיכול הכהן לתובען בבית דין, שהרי הן שלו! ומשיבים: מדובר באופן דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו לידו בטבלם, לפני שהופרשו מתנותיהן], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות], והריהן של הכהן, ולקיחתן ממנו בעל כרחו הריהי גזל.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָתוּ לִידֵיהּ. אִי דְּאָתוּ לִידֵיהּ, מַאי לְמֵימְרָא? דְּאָתוּ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] עוד לענין דעת רב חסדא, ממה ששנינו: בעל הבית (עשיר) שהיה עובר ממקום למקום, ובתוך כך נגמר כספו והוא זקוק לאוכל, כעני, וצריך איפוא ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כדי לקיים את עצמו — הרי זה נוטל לפי שעה, ולכשיחזור לביתו יטול מכספו וישלם מה שלקח לעני. אלו דברי ר' אליעזר. והרי זה שלא כדעת רב חסדא!

תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי – נוֹטֵל, וְלִכְשֶׁיַּחֲזוֹר יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר!

אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן, ומן הדין אין העשיר יכול להיתבע בבית דין על כך. אמר רבא בתמיהה על הסברו של רב חסדא: תנא תני [התנא שנה] "ישלם", שמשמעה חובה, ואת אמרת [ואתה אומר] שמדת חסידות שנו כאן?! ועוד תמיהה על עצם השאלה מדברי ר' אליעזר: וכי ממנו ליקום וליתוב [אתה קם ומקשה]? הרי דבריו נדחו מן ההלכה?

אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אֲמַר רָבָא: תַּנָּא תְּנֵי ״יְשַׁלֵּם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן?! וְעוֹד, מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵיקוּם וְלֵיתוּב?

אלא מסיפא [מסופה] של אותה הלכה הקשו על רב חסדא, ששנינו, וחכמים אומרים: אין אותו בעל הבית צריך לשלם לעניים בבואו לביתו, משום שעני היה באותה שעה כשנזקק לקחת מתנות עניים. ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שבאותה עת הוא היה עני, הא [הרי] אם היה עשיר באותה עת, ולקח מתנות עניים שלא כדין — משלם לעניים התובעים אותו בבית דין, ויש לברר:

אֶלָּא מִסֵּיפָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, טַעֲמָא – דְּעָנִי, הָא עָשִׁיר – מְשַׁלֵּם,

אמאי [מדוע] ישלם? ליהוי [יהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלדעת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ועל כך אמר רב חסדא: אף העשיר שאכל מתנות עניים אינו חייב מן הדין לשלם להם, אלא אם כן רוצה בכך, ומידת חסידות שנו כאן.

אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן.

ומציעים עוד בבירור שיטת רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנין לבעל הבית שאכל את פירותיו כשהם טבלין, שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ואכל את כולם. וכן לוי שאכל מעשרותיו כשהם טבלים ולא הפריש מהם תרומת מעשר לכהן, מנין שהוא פטור מן התשלומין? תלמוד לומר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' " (ויקרא כב, טו) — אין לך הכהן זכות בהן אלא משעת הרמה ואילך, וכיון שאכלם לפני שהרים מהם את תרומותיו ומעשרותיו, אין זכות תביעה לכהן עליהן. ונדייק:

תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאָכַל פֵּירוֹתָיו טְבָלִין, וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל מַעַשְׂרוֹתָיו טְבָלִים, מִנַּיִן שֶׁפָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ״ – אֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ,

הא [הרי] אם אכלם משעת הרמה ואילך מיהא [על כל פנים] יש זכות תביעה לכהן על מעשרותיו, ומשלם האוכלם. ויש לשאול: אמאי [מדוע] חייב לשלם, ליהוי [שיהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וכשיטת רב חסדא שהריהו פטור! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר

הָא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ מִיהָא מְשַׁלֵּם, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! הָכָא נַמִי

ואי אגואי [אם נניף אותם בפנים, במקדש] — אין לעשות כן, שהרי בכך קא מעייל [הוא מכניס] חולין לעזרה! הלכך, לא אפשר לקיים הנפה בחזה ושוק של חולין, ואין איפוא צורך בכתוב ללמדנו שהם פטורים מחזה ושוק!