בָּנָיו מַמְזֵרִין.

בניו ממזרין, שאינו מקפיד על אשתו אם היא מזנה עם אחרים.

וְתַנָּא קַמָּא? אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] מדוע אינו מונה דבר זה? ומשיבים: לדעתו, מין את אשתו לא מפקר [אינו מפקיר].

אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נָכְרִי נְבֵלָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא! אֲמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת.

על מה שאמר מר [החכם] במשנה: שחיטת נכרי נבלה, שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מין הוא, הדבוק בעבודה זרה, ושחיטתו אסורה בהנאה, כפי ששנינו בברייתא לעיל, מפני שמן הסתם שחט לשמה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מינין באומות העולם.

וְהָא קָאחָזֵינָן דְּאִיכָּא! אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין. סָבַר לָהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

ותוהים: והא קאחזינן דאיכא [והרי רואים אנו שיש]! ומשיבים, אימא [אמור]: אין רוב אומות העולם מינין, ולענין שחיטה הולכים אחר הרוב. ומעירים: סבר לה כי הא [סבור הוא רב נחמן כמו זו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, שאף שעובדים עבודה זרה — אין זה מתוך אמונה והכרה, אלא מנהג אבותיהן בידיהן.

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הָשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבָּעֲיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הָשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבָּעֲיָא?

ומביאים מה שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין מינין באומות העולם, כלומר, אין להם דין מין. ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין שחיטה, השתא [עכשיו, הרי] שחיטת מין שהוא ישראל אמרת אסירא [שהיא אסורה], שחיטת מין גוי מבעיא [נצרכה לומר]? אלא תאמר שלענין מורידין לבור נאמר, שאין גורמים לו מיתה, השתא [עכשיו, הרי] מינים של ישראל מורידין, כפי ששנינו בברייתא (עבודה זרה יג,ב), מינים של גוים מבעיא [נצרכה לומר]?

אֲמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קָרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, מִכֶּם – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת.

אמר רב עוקבא בר חמא: נאמר הדבר לקבל מהן קרבן. ובענין זה שונה דינו של מין גוי ממין ישראל. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב), והדגיש הכתוב "מכם" לומר — ולא כולכם, להוציא את הישראל המשומד שעובר עבירה באופן קבוע, וכל שכן את המין. ועוד דורשים: "מכם" — בכם בישראל חלקתי בין משומד לשאר ישראל, ולא באומות, אלא מקבלים מכל גוי, אפילו משומד, ואפילו מין.

מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרְשִׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לֹא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא הכי קאמר [שמא כך אומר הכתוב]: מישראל — מצדיקי [מצדיקים] קבל, מרשיעי [מרשעים] לא תקבל, אבל מאומות העולם — כלל כלל לא תקבל! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו" (שם כב, יח). ודי היה לומר "איש", מה תלמוד לומר "איש" "איש"? הרי זה לרבות הגוים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל, משמע שמקבלים מהם קרבנות.

״וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא״. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא, מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אֲמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ? זוֹ תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.

שנינו במשנה ששחיטת הנכרי נבלה ומטמאה במשא. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, כיון שנבלה היא הריהי מטמאה במשא! אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], יש כאן הדגשה מיוחדת: זו מטמאה במשא, ויש לך אחרת דומה לה שהיא מטמאה אפילו באהל שהנמצא עמה תחת אותו גג נטמא, למרות שאינו נוגע בה או נושא אותה, ואיזו זו? בהמה ששחטה בתור תקרובת עבודה זרה, וכדעת רבי יהודה בן בתירא, הסבור שתקרובת עבודה זרה מטמאה באוהל.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ, שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ? זוֹ תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא;

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], זאת ההדגשה: זו מטמאה במשא, ויש לך שחיטה אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל, ואיזו? זו תקרובת עבודה זרה, ושלא כר' יהודה בן בתירא.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מַה מֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל – אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שהיא מטמאה באהל? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), הרי שכינה הכתוב תקרובת עבודה זרה למת. ומכאן יש ללמוד: מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל.

מתני׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט — שחיטתו כשרה.

גמ׳ ״הַשּׁוֹחֵט״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגַּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה!

ומדייקים בלשון המשנה: "השוחט בלילה" נאמר, ולא "שוחטין בלילה", לומר דיעבד [שכבר עשה] — אין [כן] שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחוט, שמא לא ישחט כראוי. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לעולם שוחטין, בין ביום ובין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה, ומשמע ששוחטים בלילה לכתחילה!

אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אֲמַר רַב אַשִׁי: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוּמָא, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב פפא: מה ששנינו ששוחטים לכתחילה בלילה הוא בשאבוקה דולקת כנגדו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הברייתא והמשנה, דקתני התם דומיא [שהוא שונה שם, בברייתא, שחיטה בלילה בדומה] ליום ("בין ביום ובין בלילה"), והכא דומיא [וכאן, במשנה, הוא שונה שחיטה בלילה בדומה] לסומא, שאינו רואה כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.