שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן: מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב, וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק.

המת שאמרו שמטמא הריהו בבשרו (ובלבד שיש בו שיעור כזית) ובאבר (שלם), ובעצמותיו (בשיעור כרובע) וברוב מנין ובנין שלו. וכל אלה מטמאים באחת משלושת אופנים: במגע, במשא, ובאוהל. ואולם יש שלש טומאות הפורשות מן המת, שרק שתים מדרכי ההיטמאות נוהגות בכל אחת מהן, ואולם דרך ההיטמאות השלישית אין בהן. ומפרטים: ואלו הן: מלא תרווד (כף גדולה שיש בה שיעור מלוא חפניים) רקב מבשר המת, ועצם מן המת ששיעורה הוא כשעורה, ואבני הגולל והדופק המשמשות לקבורת המת.

מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע. וְהֵיכָן מַגָּעוֹ – עִם אַחַת מֵהֶן.

מלא תרווד רקב — אמנם מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע, שהרי מאחר שהרקב הוא אוסף פירורים, אין אפשרות לגעת בכולו כאחת. והיכן נוהגת טומאת מגעו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן מהשתים האחרות (עצם כשעורה, וגולל ודופק).

עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וְהֵיכָן אָהֳלוֹ – עִם אַחַת מֵהֶן.

עצם כשעורה — אמנם מטמא במשא ובמגע, ואולם הוא אינו מטמא באהל, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת אהלו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן, מהשתים האחרות (מלא תרוד רקב וגולל ודופק).

גּוֹלֵל וְדוֹפֵק מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. וְהֵיכָן מַשָּׂאוֹ – עִם אֶחָד מֵהֶן.

הגולל והדופק — אמנם מטמא במגע ובאהל, ואולם אינו מטמא במשא, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת משאו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחד מהן מהשתים האחרות (מלוא תרווד רקב ועצם כשעורה). הרי נמצאנו למדים כי לדעת ר' שמעון מלוא תרווד רקב מטמא באוהל אך לא במגע, ומכאן שלדעתו אין המאהיל נקרא נוגע, ושלא כר' יוסי.

״קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּקוּלִית סְתוּמָה.

שנינו במשנתנו כי הנוגע בקולית נבלה וקולית השרץ כשהן סתומות (ואי אפשר לגעת במוח שבתוכן) — הריהו טהור. שכן אין עצמותיהן כשלעצמן מטמאות. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב בטומאת נבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). ובאה המלה "בנבלתה" להדגיש: דווקא זה הנוגע בנבלתה, ולא זה הנוגע בקולית סתומה.

יָכוֹל אֲפִילּוּ נִיקְּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַנֹּגֵעַ...יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.

מעתה יש לשאול: יכול יהא כן הדין אפילו הנוגע בקולית שניקבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא", ללמדנו: דווקא את זה הנוגע במה שאפשר ליגע בו — הרי הוא טמא, ואולם את הנוגע בדבר שאי אפשר ליגע בו, וכגון בקולית שאי אפשר לגעת במוח שבתוכה — הריהו טהור. שאף הנוגע ב"שומר" (כקולית זו השומרת על המוח שבתוכה) בדבר שאי אפשר לגעת בו, אין הוא נטמא בכך.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְאַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה בְּעוֹרָהּ לֹא תְּטַמֵּא! פּוֹק חָזֵי כַּמָּה נְקָבִים יֵשׁ בָּהּ.

אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בשאלה: אלא מעתה, שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" של דבר שאי אפשר לגעת בו, גם בהמה נבילה, כשהיא עדיין נתונה בעורה (בטרם הופשטה ממנו), לא תטמא שהרי בשלב זה אי אפשר לגעת בבשר, ואילו הנגיעה היא רק ב"שומר", הוא העור! השיב לו אביי: פוק חזי [צא וראה] כמה נקבים יש בה בבהמה (פה, אף ועיניים) שדרכם אפשר לגעת בבשר.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ לֹא תְּטַמֵּא! תָּא חָזֵי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה.

וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: אלא מעתה שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" דבר שאי אפשר לגעת בו, נגיעה בכוליא [כליה] המכוסה כולה בחלבה לא תטמא! השיב לו רבא: אין זה נחשב כדבר שאי אפשר לגעת בו, שהרי תא חזי [בוא וראה] כמה חוטין נמשכין הימנה מהכליה אל מחוצה לה, וניתן לגעת בהם.

בָּעֵי רַב אוֹשַׁעֲיָא: חִישֵּׁב עָלֶיהָ לְנוֹקְבָהּ וְלֹא נִיקְּבָהּ, מַהוּ? מְחוּסַּר נְקִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לֹא?

שנינו במשנתנו שישנה הבחנה בדין טומאה בין קולית הנבילה והשרץ הסתומות לבין הנקובות, ובענין זה בעי [שאל] רב אושעיא: אם הבעלים חישב עליה לנוקבה, ועדיין לא ניקבה, מהו דינה של קולית זו לענין טומאה. האם נחשבת היא כסתומה או כנקובה. וצדדי השאלה: האם דבר המחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי קולית זו דינה כסתומה, או לא?

הֲדַר פְּשָׁטָהּ: מְחוּסַּר נְקִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

הדר [חזר] רב אושעיא ופשטה [פתרה] לשאלתו: מחוסר נקיבה לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ולכן גם אם רק חשב עליה לנוקבה, הרי היא כנקובה.

מתני׳ בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת – טְהוֹרָה, נִיקְּבָה כָּל שֶׁהוּא – טָמֵא. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר – טָמֵא, בָּאֲדָמָה – טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא.

ביצת השרץ המרוקמת שהתחיל להתרקם בה עובר — אף שהשרץ שבתוכה הינו טמא, מכל מקום הנגיעה בביצה הרי היא טהורה, שכן בשלב הזה אי אפשר לגעת בשרץ עצמו. ואולם אם ניקבה הביצה, ואפילו בנקב כל שהוא — הנוגע בביצה הריהו טמא. מין העכבר הגדל מהקרקע, הנמצא בשלב שבו חציו האחד הוא בשר, ואילו חציו האחר הוא אדמה, הנוגע בחלק הבשר — הריהו טמא, ואילו הנוגע בחלק האדמה — הריהו טהור. ר' יהודה אומר: אף הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר — הריהו טמא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַטְּמֵאִים״ – לְרַבּוֹת בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ.

שנינו במשנתנו כי ביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת את הנוגע בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ובאה המלה "הטמאים" — לרבות בכלל טומאה זו אף את ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול יהא

יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא רִיקְּמָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַשָּׁרֶץ״, מַה שֶּׁרֶץ שֶׁרֻקַּם, אַף בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ שֶׁרֻקְּמָה.

כך הדין אפילו לא ריקמה הביצה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "השרץ" — מה שרץ הריהו דבר שכבר רקם, אף ביצת השרץ המטמאת אינה אלא זו שכבר רקמה. יכול יהא הדין שביצת השרץ שרוקמה שהיא

יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא נִיקְּבוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַנֹּגֵעַ...יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.

מטמאת אפילו אם לא ניקבו? לכך תלמוד לומר "הנוגע בהם במותם יטמא", להורות: נגיעה את זה שאפשר ליגע בו — הריהו טמא, ואת זה שאי אפשר ליגע בו — הריהו טהור.

וְכַמָּה נְקִיבָתָהּ – כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

וכמה הוא נקיבתה, שעל ידה הנוגע בביצת ובקולית השרץ הריהו נטמא? כחוט השערה, שכן אפשר ליגע בדבר שבתוך הביצה ובתוך הקולית כאדם שחוט השערה נכנס מבעד לנקב כזה.

״עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ״ [וכו׳]. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד בָּשָׂר – טָמֵא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ.

שנינו במשנתנו כי העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בחלק הבשר שבו נטמא בכך. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: והוא (ובלבד) שהשריץ (שנוצר חציו הבשרי של העכבר) על פני כולו (לכל אורכו, מראשו ועד רגליו). שכל הנוגע בצד זה של השרץ נטמא, שכל שבצד זה נחשב כשרץ. איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על סוף משנתנו], שר' יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר — טמא, ועל כך אמר ר' יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו.

מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַרֵישָׁא – כָּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא. וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא, אֲבָל רֵישָׁא – אַף עַל גַּב דְּלָא הִשְׁרִיץ.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה את דברי ר' יהושע בן לוי על ראש המשנה], שסבור הוא כי הנוגע בחלק הבשר של העכבר נטמא רק אם היה חלק הבשר לכל אורכו של העכבר — כל שכן שכך הוא הדין אסיפא [על סוף המשנה, על דברי ר' יהודה], שבוודאי שהנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק אם החלק הבשר של העכבר היה על כל אורכו. ואולם מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותם על סוף המשנה] — דווקא הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק כאשר השריץ העכבר על פני כולו, אבל בדין הנזכר ברישא [ראש המשנה] — הנוגע בחלק הבשר הריהו נטמא, אף על גב [אף על פי] שלא השריץ על פני כולו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״עַכְבָּר״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״. וְדִין הוּא: טִימֵּא בַּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בָּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ, אַף עַכְבָּר – מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ.

ועוד בדין טומאת העכבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתוך שנאמר בתורה בכלל שמונת השרצים "עכבר" ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו". ויקרא יא, כט), שומע אני שמטמא אפילו עכבר שבים, שגם שמו הוא "עכבר". ולכאורה דבר הנלמד מן ה דין (היקש) הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת היא דווקא מין הגדל על הארץ, אף עכבר המטמא הוא דווקא מין הגדל על הארץ, ואין עכבר של ים מטמא.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִימֵּא בַּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בָּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – כָּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה, אַף עַכְבָּר – כָּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר, אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל הָאָרֶץ״.

או כלך (הלך) לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת הריהי כל ששמה הוא "חולדה". אף עכבר המטמא הוא כל ששמו "עכבר", ובכלל זה אפילו עכבר שבים הריהו מטמא, שכן שמו "עכבר". לכך תלמוד לומר "על הארץ" — זה שעל הארץ, של יבשה, ואין עכבר של ים מטמא.

אִי ״עַל הָאָרֶץ״, יָכוֹל: עַל הָאָרֶץ – יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא,

ועדיין יש לשאול: אי [אם] למדים אנו מן הכתוב "על הארץ", יכול שכך בא הכתוב ללמדנו: שאם היה העכבר על הארץ, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — יטמא, ואולם אם ירד לים, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — לא יטמא,