הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר.

הנוגע בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת דבר אחר (כגון קרש) מאהיל עליו ועל חתיכת בשר אחרת מן המת ששיעורה הוא כחצי זית — הריהו טהור.

וְאִי חַד שְׁמָא הוּא, אַמַּאי טָהוֹר? אֶלָּא קַשְׁיָא רֵישָׁא!

ואי חד שמא [ואם שם אחד] הוא, לטומאת מגע ולטומאת אוהל, אמאי [מדוע] אדם זה טהור? ואומרים: אלא מעתה קשיא רישא [קשה התחלת אותה משנה] שממנה עולה שמצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע על מה שעולה מסוף המשנה שאין מצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע!

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: בְּטוּמְאָה רְצוּצָה בֵּין שְׁנֵי מִגְדָּלִים עָסְקִינַן, וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, דְּכוּלָּהּ נְגִיעָה הִיא.

אמר ר' זירא: בתחילת המשנה מדובר בחתיכת בשר מן המת הנמצאת במקום דחוק, ונקראת טומאה רצוצה (צפופה, זו שאין לה מקום מרווח), שנמצאת בין שני מגדלים (ארונות עץ) עסקינן [עוסקים אנו], ואין ביניהן רווח כשיעור פותח טפח, שכיון שמאהיל האדם בידו האחת מעל המגדלים הללו, והטומאה הרצוצה עולה כלפי מעלה, נמצא שכולה נגיעה אחת היא, שהוא כנוגע בידו בטומאה ממש, והטומאה נוגעת בו כשהיא בוקעת ועולה. ונמצא איפוא שאין מהמשנה באהלות ראיה לשיטת ר' יוחנן שמאהיל הריהו כנוגע.

וּמַאן תַּנָּא דְּקָרֵי לְאֹהֶל ״נוֹגֵעַ״ – רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל,

ושואלים: אלא מעתה מאן [מי] התנא דקרי [שקורא] לטומאת אהל "נוגע", כשיטת ר' יוחנן? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: כמות בשיעור מלא תרווד (כף) של רקב (בשר המת שנרקב) הריהי מטמא כדרך שהמת עצמו מטמא, בשלושה אופנים: במגע בו, ובמשא אותו ובאהל המאהיל על הרקב ועל האדם.

בִּשְׁלָמָא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, הָא – קָא טָעֵין לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ, וְהָא – קָא מַאֲהִיל אַכּוּלֵּיהּ. אֶלָּא נוֹגֵעַ, הָא לָא נָגַע בְּכוּלֵּיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: מַאי ״נוֹגֵעַ״ – מַאֲהִיל.

בשלמא [נניח, זה מובן] שמטמא הרקב במשא ובאהל, שכן לענין טומאת משא — הא קא טעין ליה לכוליה [הרי הוא נושא אותו כולו, את כל מלוא התרווד] בבת אחת. וכיוצא בזה לענין טומאת אוהל — הא קא [הרי הוא] מאהיל אכוליה [על כולו] בבת אחת, ונטמא בכך. אלא זה הנוגע — הא [הרי] הוא לא נגע בכוליה [בכולו], וכיצד הוא יכול להיטמא?! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי מאי [מה פירוש] "נוגע" שאמר ר' יוסי? מאהיל. וזהו התנא הסבור כשיטת ר' יוחנן שמאהיל נקרא "נוגע".

וְהָא קָתָנֵי ״נוֹגֵעַ״, וְהָא קָתָנֵי מַאֲהִיל! אֲמַר אַבַּיֵי: לְמַטָּה מִטֶּפַח – אֹהֶל נְגִיעָה, לְמַעְלָה מִטֶּפַח – אֹהֶל גְּרֵידָא.

ומקשים: איך אפשר לפרש כן, והא קתני [והרי שנה] ר' יוסי בברייתא "נוגע" לחוד והא קתני [והרי שנה] "מאהיל" לחוד, והרי שאין מאהיל נקרא "נוגע"! אמר אביי: אין זו קושיה, שכן יש להבחין בין מאהיל על הטומאה הנמצאת מתחת לידו המאהילה בשיעור שלמטה (פחות) מטפח — הרי אהל זה נקרא "נגיעה", ובזה אמר ר' יוסי שמלוא תרווד רקב מטמא במגע. ואילו המאהיל על הטומאה שמתחתיו בשיעור שלמעלה (יותר) מטפח — הרי זה אהל גרידא [סתם], ובזה אמר ר' יוסי שמלא תרוד רקב מטמא באוהל.

רָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מִטֶּפַח נַמִי אֹהֶל נְגִיעָה הוּא. וְהֵיכִי דָּמֵי אֹהֶל גְּרֵידָא – בְּהַמְשָׁכָה.

רבא אמר: לדעת ר' יוסי אפילו כשמאהיל על הטומאה ש למעלה מטפח נמי [גם כן] אהל נגיעה הוא, והיכי דמי [ואיך נחשב, באיזה אופן הוא מוגדר] כאהל גרידא [סתם], ולא כנוגע? בהמשכה, כאשר דבר מאהיל על האדם ועל הטומאה גם יחד. שהדבר המאהיל ממשיך את הטומאה מן הדבר המטמא אל האדם.

אֲמַר רָבָא, מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲבִילֵי מִטָּה וּסְרִיגֵי חַלּוֹנוֹת – חוֹצְצִין בֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּיה שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס טוּמְאָה לְצַד שֵׁנִי.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה, את דעתי זו]? דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: חבילי מטה (רשת העשויה מחבלים המשמשת לשבת עליה), וכן סריגי (רשת סורגים) החלונות, ששטחם בין קורות שבגג הבית, ועתה הם משמשים כתקרה בין הבית לעליה — הרי אלה התבטלו עם קביעתן כתקרה, ואין הם מקבלים טומאה. ואף שיש ברשתות הללו נקבים, הריהם חוצצין בין הבית לעלייה, שלא להכניס טומאה של המת הנמצאת בתוך הבית לצד שני, לעליה.

פְּרָסָן עַל פְּנֵי הַמֵּת בַּאֲוִיר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָמֵא, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָהוֹר.

ואם פרסן את הרשתות הללו על פני המת הנמצא מחוץ לבית, שתלאן באויר, ולא קבען, כל הנוגע כנגד הנקב שברשתות הללו — הריהו טמא, והנוגע שלא כנגד הנקב — הריהו טהור.

הֵיכִי דָּמֵי, אִילֵימָא לְמַטָּה מִטֶּפַח – שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב אַמַּאי טָהוֹר? מֵת בִּכְסוּתוֹ הִיא, וּמֵת בִּכְסוּתוֹ מְטַמֵּא!

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שפרס את הרשתות במרחק שלמטה (פחות) מטפח מפני המת — זה הנוגע שלא כנגד הנקב אמאי [מדוע] הוא טהור? הלא במרחק כה קרוב אל המת, נחשבות הרשתות הללו כאחד מבגדיו של המת, וכמת הלבוש בכסותו היא, וכלל הוא שמת בכסותו מטמא, שאין הכסות חוצצת בין המת ובין המאהיל עליו!

אֶלָּא לָאו לְמַעְלָה מִטֶּפַח, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״נוֹגֵעַ״.

אלא לאו [האם לא] מדובר שפרס במרחק שלמעלה (יותר) מטפח מעל פני המת, וקא קרי ליה [והוא ר' יוסי קורא לו] "נוגע". הרי איפוא שלשיטת ר' יוסי אף המאהיל מעל לטפח נקרא "נוגע", ושלא כדברי אביי.

אֲמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם לְמַטָּה מִטֶּפַח, וּדְקָאָמְרַתְּ: מֵת בִּכְסוּתוֹ הוּא – מֵת בִּכְסוּתוֹ, מְבַטֵּל לֵיהּ. הַאי, לָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

אמר אביי בדחיית ראייתו של רבא: אין זו קושיה, שכן לעולם מדובר כאן בפורס את הרשתות הללו במרחק שלמטה מטפח, ודקאמרת [ומה שאמרת] בשאלה מדוע הנוגע שלא כנגד הנקב טהור, והרי כמת הלבוש בכסותו הוא — אין המקרה הזה דומה למת הלבוש בכסותו, שכן מת בכסותו — הכסות אינה חוצצת בין המת למאהיל עליו, משום שבהלבשת המת בכסותו בכך הריהו מבטל ליה [אותו, את הכסות] אצל המת, שיהא זה בגדו של המת. ולכן הכסות נחשבת כחלק ממנו, ואינה חוצצת. מה שאין כן האי [זה] הרשת הניתנת מעל פני המת — לא מבטל ליה [אותו] לגבי המת, שהרי הוא עומד ליטלו ממנו.

וְתֶהֱוֵי כְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה! קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת.

ושואלים על הסברו של אביי: אם אכן המדובר בפורס מעל פני המת במרחק שפחות מטפח, אף שאין אלה נחשבים ככסותו של המת, ומכל מקום תהוי [תהיה, תיחשב זו] כטומאה טמונה (הנמצאת בתוך חלל, מתחת לדבר הרחוק ממנה פחות מטפח) שהיא בוקעת מבעד לאותו הדבר שמעליה, ועולה מעלה, ותטמא אף את זה הנוגע שלא כנגד הנקב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: תֵּיבַת הַמִּגְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא. טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר זאת]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: תיבת המגדל (מגירה בארון) הנמצא בתוך הבית, שיש בה עצמה חלל ששיעורו הוא כפותח טפח (טפח על טפח בגובה טפח), ואולם אין ביציאתה (בחלק המגירה הנשלף החוצה) שיעור של פותח טפח, אם היתה טומאה בתוכה של המגירה, וכגון שהיה בה כזית מן המת — אין המגירה חוצצת בעד הטומאה, ולכך הבית טמא. ואם ישנה טומאה בתוך הבית — כל מה שבתוכה של המגירה הריהו טהור, שכן אין בפתח המגירה שיעור כטפח על טפח.

מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דֶּרֶךְ טוּמְאָה לִיכָּנֵס.

וטעם הדבר: מפני שדרך טומאה הוא לצאת ממקומה, ולכך ודאי שטומאה הנמצאת בתוך המגירה תצא לתוך הבית ותטמאו, ולכן אף כאשר הטומאה בתוך המגירה הריהי מטמאה את כל הבית. ואולם אין דרך הטומאה ליכנס, שאין דרך הטומאה שבבית להיכנס אל החלל הסגור שבתוכו, כמגירה זו. ולכך אם הטומאה בבית, כל מה שבמגירה טהור. שכיון שהמגירה נתונה בתוך ארון שיש בו ארבעים סאה, והריהו נחשב לאוהל, אף המגירה נחשבת כן, כיון שהיא קבועה בו.

וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ.

ור' יוסי מטהר את הבית בזמן שהטומאה נמצאת בתוך המגירה, מפני שאין זה בהכרח שהטומאה תטמאה לכשתצא ממנה, שהרי יכול הוא להוציאה מן המגירה לא בשיעור המטמא, אלא לחצאין, או שיכול הוא לשורפה במקומה, בתוך המגירה.

וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱמִידָהּ בַּפֶּתַח וּפִתְחָהּ לַחוּץ, טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָהוֹר. טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר,

וקתני סיפא [ושנה בסוף אותה משנה] שאם העמידה את הארון בתוך הפתח של הבית, ופתחה של הארון פונה לחוץ מן הבית, ולא אל תוך הבית, אם היתה טומאה בתוכה של הארון — כל הנמצא בתוך הבית הריהו טהור. שכן כל הטומאה יוצאת אל מחוץ לבית. ואם היתה טומאה בבית — כל מה שבתוכה של הארון הריהו טהור, כיון שאין סופה של הטומאה להיכנס אל הארון.