כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי: ״לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ״ – בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

וכי כעורה היא משנה זו ששנה אותה רבי (ר' יהודה הנשיא) לענין המקור בתורה לאיסור בשר בחלב, שאתה צריך להמציא ראיה נוספת?! שכך שנה: נאמר בתורה בפרשיה שעניינה פסולי המוקדשים שנפדו ויצאו לחולין, איסור אכילת דם "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), ושב הכתוב ואמר "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך" — לא בא הכתוב השני לענין דם (שהרי כתובים רבים נאמרו באיסור הדם) אלא בבשר בחלב הכתוב מדבר, שאסור באכילה.

אַתָּה אוֹמֵר – בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד מִכָּל הָאִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר – בִּשְׁנֵי מִינִין, אַף כָּאן – בִּשְׁנֵי מִינִין?

ודנים בדבר: אתה אומר כי בבשר בחלב הכתוב מדבר, או שמא אינו אלא באחד מכל שאר האיסורין האחרים שבתורה? אמרת (אומר אתה) בתשובה לכך כי צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ואחת מהן היא דבר הלמד מענינו. במה הכתוב מדבר בפרשיה זו של פסולי המוקדשים — בשני מינין, שהרי פסולי המוקדשים שנפדו, נחשבים כשני מינים: מצד אחד הריהם כחולין (לענין היתר אכילתם), ואולם מצד שני הם כקדשים (לענין איסור גיזה ועבודה בהם). אף כאן בכתוב "לא תאכלנו" השני — בשני מינין הכתוב מדבר, והוא איסור בשר בחלב. וזהו איפוא המקור בתורה לאיסור בשר בחלב.

אִי מֵהַהִיא – הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בַּאֲכִילָה, אֲבָל בַּהֲנָאָה – לֹא, קָמַשְׁמַע לָן.

אמר ריש לקיש לר' יוחנן: עדיין נצרכים אנו לדרשה זו שאמרתי, שכן אי [אם] מהמשנה ההיא ששנה רבי בלבד היינו למדים — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים רק באיסור אכילה של בשר בחלב, אבל באיסור הנאה של בשר בחלב — לא דיבר הכתוב. לכך קא משמע לן [הוא הכתוב האמור בקרבן פסח משמיע לנו] שיש גם איסור הנאה בבשר בחלב.

וְרַבִּי, בַּהֲנָאָה, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהָכָא, נֶאֱמַר כָּאן: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. מַה לְּהַלָּן – בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן – בַּהֲנָאָה.

ושואלים: ולשיטת רבי שלמד את איסור בשר בחלב מן הכתוב "לא תאכלנו" בלבד, איסור בשר בחלב אף בהנאה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מהכא [יוצא, נלמד לו הדבר מכאן], שכן נאמר כאן בדין בשר בחלב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ונאמר להלן (בהמשך הספר) "ולא יהיה קדש בבני ישראל" (שם כג, יח). הרי זה להקיש דין בשר בחלב לדין קדש: מה להלן באיסור קדש — הריהו אסור בהנאה, (שכן הוא אסור בבעילה שהיא איסור הנאה). אף כאן, באיסור בשר בחלב — הריהו אסור בהנאה.

דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תָּנָא: ״לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה״ [וְגו׳] אָמְרָה תּוֹרָה – כְּשֶׁתִּמְכְּרֶנָּה, לֹא תְּבַשְּׁלֶנָּה וְתִמְכְּרֶנָּה.

ומביאים עוד הסבר מה המקור לשיטת רבי לאיסור הנאה בבשר בחלב: שכן התנא דבי [של בית]] מדרשו של ר' אליעזר תנא [שנה] על הפסוק "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם יד, כא) — אמרה תורה את דין מכירת הנבילה לנכרי בסמוך לאיסור בשר בחלב, כדי להורות כי כשתמכרנה לנכרי את הנבילה, לא תבשלנה בחלב ותמכרנה, שכן כיון שהתבשלה בחלב הריהי אסורה בהנאה, ושוב אין רשות למוכרה.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אֶחָד – לְאִיסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד – לְאִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד – לְאִיסּוּר בִּשּׁוּל.

למעלה הובאו דברי רב אשי ודברי ריש לקיש ורבי בענין המקור לאיסור בשר בחלב, ובענין זה מביאים עוד. החכם דבי [של בית] מדרשו של ר' ישמעאל תנא [שנה]: הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" נאמר שלש פעמים בתורה (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא). וסיבת הדבר שנכתב שלוש פעמים: כתוב אחד בא ללמדנו איסור אכילה, וכתוב אחד בא ללמדנו איסור הנאה, וכתוב אחד בא ללמדנו איסור בשול.

תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאָסוּר – נֶאֱמַר כָּאן: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״. מַה לְּהַלָּן – אָסוּר, אַף כָּאן – אָסוּר.

ועוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שאסור? שכן נאמר כאן באיסור בשר בחלב "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן [שם, בספר שמות כב, ל] "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". להשוות זה לזה, וללמדנו: מה להלן בשר טריפה — אסור, אף כאן בשר בחלב — אסור.

וְאֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? אָמַרְתָּ: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה עָרְלָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה!

ואין לי לימוד מכאן אלא לענין איסור בשר בחלב באכילה, איסור בשר בחלב אף בהנאה מנין לי? שכן אמרת כי קל וחומר הוא, ובאופן זה: ומה ערלה שקלה היא, שהרי לא נעבדה בה עבירה כלל אלא צמחה בעצמה — אסורה בהנאה, בשר בחלב שחמור הוא, שכן נעבדה בו עבירה — אינו דין שיהיה אסור בהנאה!

מַה לְּעָרְלָה – שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ודוחים: יש מקום לפרוך קל וחומר זה, שכן מה לערלה, שכן יש בה צד חומרה, שהרי לא היתה לה מעולם שעת הכושר (זמן שבו היתה מותרת באכילה), תאמר בבשר בחלב שהיתה להם שעת הכושר!

חָמֵץ בְּפֶסַח יוֹכִיחַ – שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. מַה לְּחָמֵץ בְּפֶסַח – שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת!

ואומרים: חמץ בפסח יוכיח שהיתה לו שעת הכושר (לפני חג הפסח) ובכל זאת הריהו אסור בהנאה, ומכאן נלמד גם לבשר בחלב. ומשיבים: אין זו דחייה, שכן מה לחמץ בפסח שיש בו צד חמור אחר, שכן ענוש כרת על אכילתו בפסח, ואפשר שצד חמור זה הוא שגרם לו להיאסר בהנאה.

כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ – שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

ושבים ודוחים: אין צד זה של חומרה גורם איסור הנאה, שהרי כלאי הכרם יוכיחו, שאף שאין ענוש כרת על אכילתם, ובכל זאת הריהו אסור בהנאה.

לָמָּה לִי גְּזֵירָה שָׁוָה? לֵיְיתֵי כּוּלָּהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מֵעָרְלָה, וּמָה עָרְלָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה – אֲסוּרָה בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה, בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה!

ותוהים: למה לי גזרה שוה זו של "עם קדוש" ו"לא יהיה קדש" ללמדני איסור אכילה בבשר בחלב, וקל וחומר מערלה ללמדני איסור הנאה בבשר בחלב, לייתי כולה [שיבוא, שיילמד הכל] בקל וחומר מערלה, ובאופן זה: מה ערלה, שקלה היא, שהרי לא נעבדה בה עבירה — בכל זאת היא אסורה בין באכילה בין בהנאה. בשר בחלב, שחמור הוא, שהרי נעבדה בו עבירה — אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה!

מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: חוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, וְחוֹסֵם פִּי פָרָה וְדָשׁ בָּהּ יוֹכִיחַ, שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶם עֲבֵירָה – וּשְׁרוּ!

ומשיבים: אין ללמוד כן מקל וחומר, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] פירכה על קל וחומר זה כי חורש בשור ובחמור, וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח, שאין זה שנעבדה בו עבירה נאסר באכילה. שהרי באלה נעבדה בהם עבירה, ובכל זאת שרו [מותרים] התבואה שגדלה מחרישה זו והתבואה שנידושה בדייש זה.

לָמָּה לִי לְמֵימַר כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ, לֵימָא: עָרְלָה תּוֹכִיחַ, וְלִיהֲדַר דִּינָא, וְלֵיתֵי בְּמָה הַצַּד!

ושואלים: כאשר דחינו את ההוכחה מחמץ בפסח, ואמרנו כי כלאי הכרם יוכיחו (שהרי אין עונש כרת על אכילתם), למה לי למימר [לומר] כלאי הכרם יוכיחו, לימא [שיאמר]: ערלה תוכיח, ומעתה ליהדר דינא וליתי [יחזור הדין ויבוא וילמד] במה הצד. שאמנם אין ללמוד מערלה בלבד (שכן לא היתה לה שעת הכושר), וכמו כן אין ללמוד מפסח (שכן ענוש כרת). ואולם הצד השווה שבשניהם שהם אסורים באכילה ואסורים בהנאה. מעתה נאמר כן גם בבשר בחלב שאסור הוא באכילה (כדבר הנלמד מגזירה שווה "עם קדוש" "לא יהיה קדש"), והריהו אסור גם בהנאה!

אֲמַר רַב אַשִׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, נְבֵלָה תּוֹכִיחַ – שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וּמוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה.

אמר רב אשי בתשובה: אין ללמוד במה הצד, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] פירכה בדבר, כי נבלה תוכיח, שהריהי אסורה באכילה ומותרת בהנאה. ומעתה נאמר כי אף בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה.

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מָה הַצַּד – מִגּוּפוֹ פָּרְכִינַן, מֵעָלְמָא – לָא פָּרְכִינַן.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אין מכאן פירכה, שכן הכי אמרינן משמיה [כך אנו אומרים משמו] של ריש לקיש: כל פירכה הבאה על לימוד של ב מה הצד — מגופו של הדינים הנזכרים במידת במה הצד (ובעניננו, בשר בחלב, ערלה, חמץ) פרכינן [פורכים אנו], ואולם מעלמא לא פרכינן [מבחוץ, כדרך שפרכת מנבילה, אין אנו פורכים].

אִי הָכִי, תֵּיתֵי בְּמָה הַצַּד! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע.

ושואלים: אי הכי [אם כך], תיתי [שתבוא, תילמד] איסור הנאה בבשר בחלב במה הצד, ומדוע נצרכים אנו לכלאי הכרם יוכיחו? ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפורכה] באופן זה: מה להצד השוה שבהן, בערלה ובחמץ — שכן גדולי קרקע הם, תאמר בבשר בחלב שאינם מגידולי קרקע!

אִי הָכִי, הָשְׁתָּא נַמִי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע!

ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא שיש מקום לפירכה זו, השתא נמי [עכשיו גם כן] שלמדנו מכלאי הכרם, גם כן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולומר: מה לכלאי הכרם שכן גם הם גדולי קרקע!

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מָה הַצַּד – פָּרְכִינַן כָּל דְּהוּ, לֹא אִם אָמַרְתָּ חֲדָא מֵחֲדָא – קַל וָחוֹמֶר פָּרְכִינַן, כָּל דְּהוּ לָא פָּרְכִינַן.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אנו אומרים משמו] של ריש לקיש כי כל לימוד של במה הצד פרכינן כל דהו [אנו פורכים אותו בכל נימוק שהוא], וכגון הפירכה "מה להצד השווה שכן גידולי קרקע". ואולם לימוד הנסמך על "לא אם אמרת" (כגון הלימוד שלנו הנסמך על כלאי הכרם, שאומרים אנו בו: לא אם אמרת בכלאי הכרם, שגידולי קרקע הם), שלומדים אנו כחדא מחדא [כאחד המלמד על אחד הנלמד] — פירכה שהיא נוגעת ישירות לקל וחומר פרכינן [פורכים אנו], ואילו פירכה כל דהו [כל שהיא] — לא פרכינן [אין אנו פורכים].

וְלִיפְרוֹךְ לְכוּלְּהוּ: מַה לְּכוּלְּהוּ שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע!

ושואלים: וליפרוך לכולהו [ושיפרוך על כולם], ויקשה: מה לכולהו [לכולם] שכן גדולי קרקע, ואי אפשר ללמוד מהם על בשר בחלב שאינם גידולי קרקע!

אֶלָּא, אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ:

אלא, אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה [כך אנו אומרים משמו] של ריש לקיש: