דִּילְמָא חַד מִינַּיְיהוּ טְרֵיפָה הוּא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא.

דילמא חד מינייהו [שמא אחר מהם] השעיר המשתלח לעזאזל טריפה הוא, ואינם שווים! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב השעירים אינם טריפה?

וְכִי תֵּימָא, מַאי נָפְקָא לָן מִינָּהּ – הָא אֵין גּוֹרָל קוֹבֵעַ לַעֲזָאזֵל אֶלָּא בְּדָבָר הָרָאוּי לַשֵּׁם. וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ – וְהָתְנַן: לֹא הָיָה מַגִּיעַ לְמַחֲצִית הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה אֵבָרִים אֵבָרִים.

וכי תימא [ואם תאמר], מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מזה] אם הוא טריפה או לא? הרי השעיר לעזאזל אינו קרבן כלל! על כך יש להשיב כי הא [הרי] אין הגורל שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים קובע את השעיר לעזאזל אלא בדבר (בשעיר) הראוי לשם, לקרבן, ואם לא — אינו ראוי לשילוח. וכי תימא [ואם תאמר] שאין מכאן ראיה שהולכים אחר הרוב, מפני דבדקינן ליה [שאנו בודקים אותו] לאחר ששלחוהו לעזאזל, אם הוא טריפה — אינך יכול לומר כן, והתנן [והרי שנינו במשנה] שהיה המשלח דוחף את השעיר מראש ההר, ולא היה השעיר מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים, ולכן אי אפשר לבדוק אותו.

רַב מָרִי אֲמַר: אָתְיָא מִמַּכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: קְטַלֵיהּ; וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא לָאו אָבִיו הוּא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוֹב בְּעִילוֹת אַחַר הַבַּעַל.

רב מרי אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב] ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] קטליה [הרוג אותו] (שמות כא, טו); וליחוש דלמא לאו [ונחשוש שמא אין] אביו הוא ונולד לאמו מאיש אחר! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בעילות באשה נשואה אנו מייחסים אותן אחר הבעל, ולכן אנו מניחים שהוא אביו?

מִמַּאי? דִּלְמָא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין! אֲפִילּוּ הָכִי, אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת.

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] עוסק הכתוב במקרים שאין בהם ספק, כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין לבדם בשעה שנתעברה אמו, ולא יכול להיות שאדם אחר יהיה אביו! ודוחים: אפילו הכי [כך], אין אפוטרופוס לעריות, כלומר, לעולם אין ודאות בענייני עריות.

רַב כָּהֲנָא אֲמַר: אָתְיָא מֵהוֹרֵג אֶת הַנֶּפֶשׁ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: קְטַלֵיהּ; וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא טְרֵפָה הֲוָה! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא.

רב כהנא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מהורג את הנפש, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: קטליה [הרוג אותו] (שם יב); וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] ההרוג טרפה הוה [היה], וההורג את הטריפה פטור (מפני שהוא נחשב כמת)! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב האנשים אינם טריפה?

וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ – הָא קָא מִינַּוַּול. וְכִי תֵּימָא, מִשּׁוּם אִיבּוּד נְשָׁמָה דְּהַאי נִינַוְּולֵיהּ – וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְקוֹם סַיִיף נֶקֶב הֲוָה.

וכי תימא דבדקינן ליה [ואם תאמר] שאין הולכים אחר הרוב, אלא את ההרוג, האם היה טריפה — הא קא מינוול [הרי הוא מתנוול] על ידי בדיקה זו! וכי תימא [ואם תאמר] שאכן משום חשש איבוד נשמה דהאי [של זה] הרוצח, אכן נבדוק את הנרצח ונינווליה [ננוול אותו] — לא היה הדבר מועיל, ועדיין ניחוש [נחשוש] שמא במקום שפגע בו בסייף נקב הוה [היה] קודם לכן, וטריפה היה, ודבר זה אי אפשר לבדוק.

רָבִינָא אֲמַר: אָתְיָא מֵעֵדִים זוֹמְמִין, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״ וגו׳; וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא הָךְ דְּאַסְהִידוּ בֵּיהּ טְרֵפָה הֲוָה! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא.

רבינא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מעדים זוממין, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט), וכגון שאם העידו באיש שהרג את חבירו — דינם במיתה; וליחוש דלמא הך דאסהידו ביה [ונחשוש שמא זה שהעידו עליו] טרפה הוה [היה], ונמצא שזממו להרוג את הטריפה, ואין דינם במיתה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב האנשים אינם טריפה?

וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ – וְהָתַנְיָא, בְּרִבִּי אוֹמֵר: לֹא הָרְגוּ – נֶהֱרָגִין, הָרְגוּ – אֵין נֶהֱרָגִין.

וכי תימא דבדקינן ליה [ואם תאמר שבודקים אנו אותו] את זה שהעידו עליו האם הוא טריפה, ורק באופן זה הורגים אותם — והתניא [והרי שנויה ברייתא], החכם ברבי אומר: עדים שזממו להרוג אדם בעדותם, אם עדיין לא הרגו על פיהם — נהרגין, אבל אם כבר הרגו על פיהם — אין נהרגין, ואת האיש החי אי אפשר לבדוק אם הוא טריפה. ואם כן, בהכרח אנו מסתמכים על הרוב.

רַב אַשִׁי אֲמַר: אָתְיָא מִשְּׁחִיטָה עַצְמָהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: שְׁחוֹט וֶאֱכוֹל; וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָא שָׁחֵיט! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא.

רב אשי אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב משחיטה עצמה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: שחוט ואכול; וליחוש [ונחשוש] שמא במקום נקב שכבר היה בבהמה או בעוף קא שחיט [הוא שוחט], וטריפה היתה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב] ולרוב הבהמות והעופות אין נקב במקום השחיטה?

אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲמַרִיתָא לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי, וַאֲמַר לֵיהּ: וְדִלְמָא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לָא אֶפְשָׁר!

אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו, לפני] רב כהנא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר אותה רב כהנא קמיה [לפני] רב שימי, ואמר ליה [לו] החכם השומע: עדיין אין מכאן (ומשאר כל הראיות שהובאו לעיל) הוכחה שמסתמכים מן התורה על הרוב, ודלמא היכא [ושמא במקום] שאפשר לבדוק אפשר, וצריך לבדוק, ואין סומכים על הרוב, ורק היכא [במקום] שלא אפשר לבדוק לא אפשר, וסומכים על הרוב.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, הָכִי נַמִי דְּלָא אָכֵיל בִּישְׂרָא?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי,

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], לדעת ר' מאיר דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ואינו הולך אחר הרוב, הכי נמי דלא אכיל בישרא [כך גם כן תאמר שאינו אוכל בשר] משום שאי אפשר להוכיח שלא שחט במקום נקב? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], שלדעת ר' מאיר אי אפשר לאכול בשר —