אָכַל צִפּוֹר טְהוֹרָה, בְּחַיֶּיהָ – בְּכָל שֶׁהוּא, בְּמִיתָתָהּ – בְּכַזַּיִת. וּטְמֵאָה, בֵּין בְּחַיֶּיהָ בֵּין בְּמִיתָתָהּ – בְּכָל שֶׁהוּא! הָכָא נַמִי: בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

מי שאכל צפור טהורה (ממין הכשר לאכילה), אם אכלה בחייה, בלא שנשחטה — עובר אף באכילת שיעור כל שהוא ממנה, משום איסור אבר מן החי. אם אכלה במיתתה (שמתה בלא שנשחטה) — עובר עליה באכילת שיעור כזית. ואם אכל ציפור טמאה, ממין שאינו כשר, בין שאכלה בחייה בין שאכלה במיתתה — חייב באכילת שיעור כל שהוא ממנה, ומשום אכילת דבר טומאה. הרי שלדעת רב חייבים על אכילת אבר מן החי בשיעור כל שהוא, ושלא כדברי רב יהודה בשמו, שצריך שיעור כזית! ומשיבים: הכא [כאן], בדברי רב שחייבים על אכילה בשיעור כל שהוא נמי [גם כן] המדובר במשהו בשר, אבל גידים ועצמות משלימים את הבשר לשיעור כזית.

תָּא שְׁמַע: נָטַל צִפּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת וַאֲכָלוֹ – רַבִּי פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחוֹמֶר, עַל אֵבָר מִמֶּנָּה – חַיָּיב, עַל כּוּלָּהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן! חֲנָקָהּ וַאֲכָלָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכַזַּיִת.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] שלא כשיטת רב יהודה בשם רב: נטל צפור חיה הכשרה לאכילה, שאין בו כשיעור כזית, ואכלו — רבי פוטר ממלקות, שלא עבר זה על איסור אבר מן החי, שלדעתו אין עוף שלם בכלל "אבר". ואילו ר' אלעזר בר ר' שמעון מחייב, שלדעתו העוף השלם נחשב כ"אבר", אף שאין בו שיעור כזית, ומתחייב עליו בכך. ואמר ר' אלעזר בר' שמעון בהסבר שיטתו : קל וחומר הוא, אם על אבר ממנה מעוף זה — הריהו חייב, על כולה — לא כל שכן! ואם חנקה (המית את העוף שלא בשחיטה), והריהו עתה נבילה, ואכלה — לדברי הכל (ואף לדעת ר' אלעזר בר' שמעון) אינו חייב אלא בשיעור כזית, וכדין האוכל מבשר הנבילה. ומעתה נדון בדברים:

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סְבַר – בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּמָר סְבַר – בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת.

עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ור' אלעזר בר' שמעון אלא דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור] כי כל בעל חיים, כבהמה וכעוף, כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה, מוגדר כבר אז כ"אבר". ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] כי בחייה לאו [לא] לאברים היא עומדת.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא לָא בָּעֵינַן כַּזַּיִת! אָמַר רַב נַחְמָן: בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

ואולם דכולי עלמא מיהא לא בעינן [לדעת הכל על כל פנים אין אנו צריכים] שיעור כזית כדי לחייב על אכילת אבר מן החי, ושלא כשיטת רב יהודה בשם רב! אמר רב נחמן בדחיית הראיה: דברי ברייתא זו אמורים בציפור שיש בה רק משהו בשר, ומשלימים הגידים ועצמות לשיעור כזית.

וּמִי אִיכָּא מִידֵי דִּבְכוּלֵּיהּ לֵית בֵּיהּ כַּזַּיִת בָּשָׂר, וּבְחַד אֵבָר אִית כַּזַּיִת בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת? אֲמַר רַב שֵׁרֵבְיָא: אִין, בִּקְלָנִיתָא.

ותוהים על הסבר זה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר כזה], דבכוליה לית ביה [שבכל היצור כולו אין בו] כזית בשר, ובחד אבר אית [ובאבר אחד יש] כזית המורכב בצירוף של משהו בשר וגידין ועצמות? אמר רב שרביא: אין [כן], בקלניתא שהוא עוף רזה מאד.

אֵימָא סֵיפָא: חֲנָקָהּ וַאֲכָלָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכַזַּיִת. וְהָא קְלָנִיתָא עוֹף טָמֵא הוּא, וְאָמַר רַב: טְמֵאָה בֵּין בְּחַיֶּיהָ בֵּין בְּמִיתָתָהּ – בְּמַשֶּׁהוּ! אֶלָּא: כְּעֵין קְלָנִיתָא.

ומקשים על העמדת דברי הברייתא בקלניתא: אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ששנינו בה שאם חנקה ואכלה — דברי הכל הריהו עובר בכזית, והא [והרי] קלניתא עוף טמא הוא, ובענין זה אמר רב: ציפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה עובר במשהו! אלא יש לומר שאין המדובר בקלניתא ממש (שהוא עוף טמא), אלא בעוף טהור שהוא כעין קלניתא, שהריהו רזה ביותר.

אֲמַר רָבָא: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר סָבַר רַבִּי מַחֲשֶׁבֶת אוֹכָלִין שְׁמָהּ מַחֲשָׁבָה, חִישֵּׁב לְאוֹכְלָהּ אֵבָר אֵבָר, וַאֲכָלָהּ כּוּלָּהּ – חַיָּיב.

שנינו למעלה מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדינו של האוכל ציפור טהורה שלימה שאין בה כזית, שרבי פוטרו ממלקות על איסור אבר מן החי, שכן אין עוף שלם נקרא "אבר", ואילו ר' אלעזר בר' שמעון מחייבו. ובשיטת רבי אמר רבא: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר רבי כי מחשבת אוכלין (מחשבה שאדם חשב לאכול דבר שאין דרכו להיאכל) שמה מחשבה (שייחשב זה לדבר מאכל), מעתה אם בתחילה חישב אדם לאוכלה לציפור זו בחייה אבר אבר, ולבסוף לא עשה כן אלא אכלה כולה כאחת — אף לשיטת רבי, הוא חייב על אכילה זו משום אבר מן החי.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִי אִיכָּא מִידֵי, דְּאִילּוּ אָכֵיל לֵיהּ אַחֵר – לָא מִיחַיַּיב, וְאָכֵיל לֵיהּ הַאי – מִיחַיַּיב? אֲמַר לֵיהּ: זֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ וְזֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שלא חשב לאוכלה אבר אבר) — ההוא לא מיחייב [אינו מתחייב] בכך. ואם אכיל ליה האי [אוכל אותו אדם זה] (שחשב לאוכלה), הריהו מיחייב [מתחייב]? אמר ליה [לו]: רבא בתשובה: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה אבר אבר), וזה נפטר לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה בשלמותה).

וְאָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַחֲשֶׁבֶת אוֹכָלִין שְׁמָהּ מַחֲשָׁבָה, חִישֵּׁב לְאוֹכְלָהּ מֵתָה, וַאֲכָלָהּ חַיָּה – פָּטוּר.

וכן אמר רבא בשיטת ר' אלעזר בר' שמעון: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר ר' אלעזר בר ר' שמעון כי מחשבת אוכלין שמה מחשבה, מעתה, אם חישב לאוכלה לציפור זו כשהיא מתה, ולבסוף אכלה כשהיא חיה — הריהו פטור מאיסור אבר מן החי, שכן לפי מחשבתו אין הציפור עומדת לנתיחת אבריה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִי אִיכָּא מִידֵי, דְּאִילּוּ אָכֵיל לֵיהּ אַחֵר – מִחַיַּיב, וְאָכֵיל לֵיהּ הַאי – פָּטוּר? אֲמַר לֵיהּ: זֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ וְזֶה לְפִי מַחְשַׁבְתּוֹ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שחשב לאוכלה בחייה) הרי הוא מחייב [מתחייב] בכך, ואכיל ליה האי [ואוכל אותו אדם זה] (שחשב בתחילה לאוכלה לאחר מותה), והריהו פטור (אף שלבסוף אכלה כשהיא חיה)? אמר ליה [לו] רבא: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו, וזה נפטר לפי מחשבתו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבָר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

למעלה נדון איסור אבר מן החי, ועתה מביאים דברי חכמים ביחס למקור איסור זה. אמר ר' יוחנן: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג) — זה אבר מן החי, שכן הריהו נקרא נפש שעודה עם הבשר (מצויה בבשר, בגוף החי). ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — זה בשר היוצא מן החי (כבשר שפרש מבעל חיים ונמצא בשדה), וכן בשר מן בעל החיים הטרפה. ואילו

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבָר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

ר' שמעון בן לקיש אמר: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" — זה אבר מן החי, ובשר מן החי. ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" — זה בשר מן הטרפה.

אָכַל אֵבָר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַחַי, לְרַבִּי יוֹחָנָן – חַיָּיב שְׁתַּיִם, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – חַיָּיב שְׁתַּיִם, לְרַבִּי יוֹחָנָן – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל אֵבָר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה – לְדִבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב שְׁתַּיִם.

ומעתה מבררים את הבדלי הדינים שבין שיטת ר' יוחנן ושיטת ריש לקיש: אכל אבר מן החי ובשר מן החי — לדעת ר' יוחנן הריהו חייב שתים (שתי סדרות מלקות), שהרי עבר על שני איסורים הנלמדים מכתובים שונים. ואילו לדעת ר' שמעון בן לקיש אינו חייב אלא אחת, שהרי לדעתו שני איסורים אלה נלמדים מכתוב אחד. ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה — לדעת ר' שמעון בן לקיש הריהו חייב שתים, שכן אלה נלמדים מכתובים שונים, ואילו לדעת ר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. אכן זה שאכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה — לדברי הכל חייב שתים, שלדברי הכל מקורם בשני כתובים שונים.

וּרְמִינְהוּ:

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על מה ששנינו כי האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה חייב שתים לדברי הכל, ממה ששנינו: