וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל?

ושואלים: והאם ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו, אינו סבור] שאיסור חל על איסור כאשר האיסור השני הוא איסור כולל?

וְהָתַנְיָא: שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה, מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״שַׁבָּת הִיא״, ״יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא״, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת!

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חלו שבת ויום הכפורים באותו יום (שזו וזה אסורים במלאכה), ושגג ועשה מלאכה ביום זה, מנין שהוא חייב קרבן חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר (לכך נאמר) במצות יום השבת "כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג, ג), ובא הלשון "היא" להורות שהריהי עומדת לעצמה, אף כשחל בה יום אחר האסור במלאכה. וכן ביום הכפורים נאמר "יום הכפורים הוא" (שם כז), שאף הוא עומד לעצמו ומצוותיו עמו, גם כאשר חל בשבת שהיא אסורה במלאכה. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אינו חייב אלא חטאת אחת, שכן אין איסור חל על איסור. הרי שר' יוסי הגלילי סבור שאיסור חל על איסור במקרה של איסור כולל (כאיסור יום הכיפורים המכיל עניינים שאינם באיסור שבת, כאיסור אכילה ושתיה) ושל איסור מוסיף (כאיסור שבת המוסיף על איסור יום הכיפורים, שהרי איסור שבת עונשו במיתת בית דין, ואילו איסור יום כיפורים עונשו בכרת)! ומשיבים: בעניינה של משנה זו כבר

שָׁלַח רָבִין מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּךְ הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפּוּךְ.

שלח רבין משום (בשם) ר' יוסי בר' חנינא ואמר כי בודאי כך הוא הצעה של משנה זו, שאין שיבוש במשנה זו בשיטות בהלכה השנויות בה, ואולם איפוך [הפוך] את שמות החכמים החלוקים בה. שהדעה המיוחסת במשנה לר' יוסי הגלילי היא של ר' עקיבא, ואילו הדעה המיוחסת בה לר' עקיבא היא דעתו של ר' יוסי הגלילי. ונמצא לפי זה שסבור ר' יוסי הגלילי כי אין איסור חל על איסור אף באיסור כולל ומוסיף.

שָׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְמַאי דַּאֲפַכַן, שָׁגַג בַּשַּׁבָּת וְהֵזִיד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב, הֵזִיד בַּשַּׁבָּת וְשָׁגַג בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר.

למעלה הובאו דברי ר' יוסי הגלילי, ודנים עוד בדבריו. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] ר' יוחנן: לדברי ר' יוסי הגלילי, למאי דאפכן [למה, לאופן זה שהפכנו] את שמות החכמים שבברייתא, אם אדם עשה מלאכה בשבת שחל בה יום הכיפורים, וכגון ששגג בשבת, ששכח ששבת היא, ואולם הזיד ביום הכפורים (שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, ואסור הוא במלאכה) — הריהו חייב קרבן חטאת. אבל אם עשה מלאכה ביום זה ובאופן שהזיד בשבת, שידע שהוא שבת ואסורה היא במלאכה, ואולם שגג ביום הכפורים — הריהו פטור מקרבן חטאת.

מַאי טַעֲמָא? אֲמַר אַבַּיֵי: שַׁבָּת – קְבִיעָא וְקַיְּימָא, יוֹם הַכִּפּוּרִים – בֵּי דִינָא דְּקָא קָבְעִי לֵיהּ.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: שבת קביעא וקיימא [קבועה ועומדת], והיא מתקדשת מעצמה, וקדמה קדושתה לקדושת יום הכפורים, שאותו בי דינא דקא קבעי ליה [בית הדין הוא שקובעים אותו]. שהרי הוא נקבע בהתאם לזמן שבו התקדש החודש על ידי חכמים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: סוֹף סוֹף, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ! אֶלָּא אֲמַר רָבָא, שְׁמָדָא הֲוָה, וְשָׁלְחוּ מִתָּם: דְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּהָא שַׁתָּא – שַׁבְּתָא הוּא. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין וְכָל נָחוֹתֵי, אֲמַרוּהָ כְּרָבָא.

אמר ליה [לו] רבא: נימוק זה אינו מועיל, כי סוף סוף, בפועל תרוייהו בהדי הדדי קאתו [שתיהן, קדושת שבת וקדושת יום הכיפורים, ביחד הן באות] שהרי נקבע יום כיפור זה ביום השבת! אלא אמר רבא, הטעם שאינו חייב אלא על חילול השבת: שמדא הוה [זמן שמד היה] זה, תקופה שהמלכות הטילה גזירות על קיום המצוות, ושלחו חכמים מתם [משם, מארץ ישראל] הודעה זו: דיומא דכפורי דהא שתא [שיום כיפור של שנה זו] לא יחול בזמנו הראוי באותה שנה, באחד מימי אמצע השבוע, אלא ביום שבתא [שבת] הוא יצויין. שינהגו ביום שבת כדרך שנוהגים ביום הכיפורים. ולכך זה שעשה מלאכה ביום זה, חייב רק משום שבת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [אלה היורדים] שבאו מארץ ישראל לבבל, אמרוה [פירשו אותה] כדעת רבא.

״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב״ [וכו׳].

שנינו במשנתנו שנחלק ר' יהודה עם חכמים בדינו של גיד הנשה בטמאה, ואמר ר' יהודה לחכמים: והלא כבר מזמנם של בני יעקב נאסר גיד הנשה, ובאותה עת היתה בהמה טמאה מותרת להם לאכילה. ומכאן שגיד הנשה נוהג אף בטמאה.

תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יַעֲקֹב״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא נִקְרְאוּ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ עַד סִינַי! אֶלָּא, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ לֵידַע מֵאֵיזֶה טַעַם נֶאֱסַר לָהֶם.

ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו חכמים לר' יהודה בתשובה לדבריו: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה?"והלא לא נאמר אלא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ולא נקראו "בני ישראל" עד מתן תורה בסיני! אלא מלשון זו משמע שאיסור גיד הנשה רק משעת מתן תורה בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו בספר בראשית, כדי לידע מאיזה טעם נאסר להם לאחר מכן.

מְתִיב רָבָא: ״וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״! לְאַחַר מַעֲשֶׂה.

מתיב [מקשה] רבא על הנאמר בברייתא זו שלא נקראו "בני ישראל" לפני מתן תורה: והרי נאמר "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו, ה), והיה זה בשעת ירידת בני ישראל למצרים, ולפני מתן תורה! ומשיבים: ירידת בני ישראל למצרים היתה לאחר מעשה זה שנאבק יעקב במלאך, ולאחר מכן קרא הקדוש ברוך הוא ליעקב בשם "ישראל", כנאמר "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה, י), ובניו הם איפוא בני ישראל.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מֵהַהִיא שַׁעְתָּא לִיתְסַר!

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מעתה, שבזמן ירידת בני ישראל למצרים החלו להיקרא בשם "בני ישראל", מההיא שעתא ליתסר [מאותה שעה שיאסר להם גיד הנשה], ולא מזמן מתן תורה, ושלא כדעת חכמים!

אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? הַהוּא שַׁעְתָּא – לָאו שְׁעַת מַעֲשֶׂה הֲוַאי וְלָא שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה הֲוַאי.

אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: וכי התורה פעמים פעמים ניתנה, וההוא שעתא [אותה שעה] של ירידת בני ישראל למצרים, לאו [לא] שעת מעשה (מאבקו של יעקב במלאך) הואי [היתה], ולא שעת מתן תורה הואי [היתה], ולכן אין סברה לומר שאז יתחיל האיסור.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵבָר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, בֵּין טְמֵאִין וּבֵין טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִין.

במשנתנו שנינו מחלוקתם של חכמים בדין גיד הנשה בטמאה, ומביאים מחלוקת בענין דומה, באיסור אבר מן החי. תנו רבנן [שנו חכמים]: איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאין ובין טהורין, אלו דברי ר' יהודה ור' אלעזר. ואילו חכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ,

אמר ר' יוחנן: ושניהן, שתי הדעות החולקות, מקרא אחד דרשו, שנאמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש,