וּמַאי שְׁנָא? הָתָם אִיתְיְלִידָא בָּהּ רִיעוּתָא בַּבְּהֵמָה, הָכָא סַכִּין אִיתְרַעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרַעַאי.

ומקשים: ומאי שנא [ומה שונה]? מדוע מחלקים? הרי שניהם בגדר ספק! ומשיבים: התם [שם] כשספק אם שהה או ספק דרס — איתילידא בה ריעותא [נולדה בה ריעות, פגם] בבהמה עצמה, הכא [כאן] הסכין איתרעאי [הורעה, נפל בה פגם], הבהמה לא איתרעאי [לא הורעה].

וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא כְּשֶׁלֹּא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם, וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא כְּשֶׁשִּׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. מִכְּלָל דְּרַב חִסְדָּא אַף עַל גַּב דְּלָא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם? אֶלָּא בְּמַאי אִיפְגִּים? אֵימָא: בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת אִיפְגִּים.

ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב הונא, שסכין שנמצאה פגומה פוסלת את השחיטה — כשלא שיבר בה עצם לאחר שחיטה, ויש מקום לחשש שמא בעור נפגמה מתחילה. והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שאין חוששים שנפגמה מתחילה בעור — כששיבר בה עצם לאחר מכן. ושואלים: מכלל שפסקו הלכה כרב הונא כשלא שיבר בה עצם, אתה למד שרב חסדא חולק ומכשיר אף על גב [אף על פי] שלא שיבר בה עצם, ואינו חושש שנפגמה בעור? אלא במאי איפגים [במה נפגמה] הסכין אם לא בעור? ומשיבים: אימא [אמור]: בעצם של המפרקת (הצואר) של אותה בהמה איפגים [נפגמה], שהמשיך בחיתוך הצואר עד שהגיע למפרקת.

הֲוָה עוּבְדָא, וּטְרַף רַב יוֹסֵף עַד תְּלֵיסַר חֵיוָתָא. כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְבַר מִקַּמַּיְיתָא.

עוד מסופר בענין זה: הוה עובדא וטרף [היה מעשה והטריף] רב יוסף עד תליסר חיותא [עד שלוש עשרה בהמות], כאשר מצאו שהסכין פגומה לאחר שחיטת האחרונה. ושואלים: כמאן [כדעת מי] פסק כן? האם כדעת רב הונא, ואפילו בקמייתא [בבהמה הראשונה] הטריף, מחשש שמא בעור נפגמה הסכין קודם השחיטה? ודוחים: לא, יש לומר שפסק כרב חסדא, והטריף את כולן לבר מקמייתא [חוץ מן הבהמה הראשונה], שלשיטת רב חסדא תולים את הפגימה במפרקת הבהמה, ולא בעור.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַב הוּנָא, דְּאִי כְּרַב חִסְדָּא, מִכְּדֵי מִתְלָא תָּלֵינַן, מִמַּאי דִּבְעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּקַמַּיְיתָא אִיפְגִּים? דִּלְמָא בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּבַתְרַיְיתָא אִיפְגִּים!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם תפרש שרב יוסף הטריף את כולן ואף את הראשונה, ו כדעת רב הונא דווקא. דאי [שאם] כדעת רב חסדא, מכדי מתלא תלינן [הואיל ולשיטתו אנו תולים במפרקת להקל], ממאי [ממה, מנין לנו] שבעצם המפרקת דקמייתא איפגים [של הראשונה נפגם]? דלמא [שמא] בעצם המפרקת דבתרייתא איפגים [של האחרונה נפגם]!

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: רַב כָּהֲנָא מַצְרִיךְ בְּדִיקוּתָא בֵּין כָּל חֲדָא וַחֲדָא; כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וּלְמִיפְסַל קַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְאַכְשׁוּרֵי בַּתְרַיְיתָא.

ועוד בענין זה אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: רב כהנא מצריך בדיקותא [בדיקה] של הסכין בין כל חדא וחדא [אחת ואחת] מן הבהמות ששוחט. ושואלים: כמאן [כדעת מי] פסק? האם כדעת רב הונא, ולמיפסל קמייתא [ולפסול את הראשונה] ששחט זה עתה, אם תימצא הסכין פגומה? ודוחים: לא, אפשר לומר שפסק כשיטת רב חסדא, שתולה את הפגם בעצם המפרקת, ולדעתו יש לבדוק את הסכין כדי לאכשורי בתרייתא [להכשיר את הבאה אחריה].

אִי הָכִי, תִּיבָּעֵי נַמִי בְּדִיקַת חָכָם! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נַמִי לָא! הָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לֶחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר בבדיקה שלפני שחיטה, תיבעי נמי [תצטרך גם כן] הסכין בדיקת חכם, שהצריכו חכמים את השוחט להראות סכינו לחכם לפני שחיטה! ודוחים: לשם זה אין צורך להראות את הסכין לחכם, שהרי עד אחד (ובענייננו, השוחט) נאמן באיסורין. ומקשים: אי הכי [אם כך], מעיקרא נמי [מתחילה גם כן], בבהמה הראשונה ששוחט, לא יראה את הסכין לחכם! ומשיבים, האמר [הרי אמר] רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ולא משום שאין סומכים על השוחט, וכיון שחלקו כבוד לחכם בתחילת השחיטה — שוב אין צורך בכך.

מְנָא הָא מִלְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן: אוֹקֵי מִילְּתָא אַחֶזְקֵיהּ?

אגב דברי רב הונא שבהמה בחזקת איסור עומדת, ולכן יש להחמיר כשיש ספק אם נשחטה כראוי, שואלים: מנא הא מלתא דאמור רבנן [מנין, מהיכן בתורה נלמד דבר זה שאמרו חכמים] אוקי מילתא אחזקיה [העמד דבר על חזקתו]?

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר קְרָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים״, דִּלְמָא אַדְּנָפֵיק וְאָתָא בְּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אוֹקֵי אַחֶזְקֵיהּ.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, אמר קרא [הכתוב] בצרעת הבתים כי לאחר שהכהן רואה את הנגע "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד, לח). ויש לשאול: איך הוא יכול להסגיר את הבית? דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא [שמא עד שהוא יוצא ובא מן הבית נחסר לו שיעור] הנגע, קודם שהסגיר את הבית, והוא טהור! אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה [האם לא משום שאנו אומרים העמד דבר על חזקתו]?

מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, דְּקָא חָזֵי לֵיהּ כִּי נָפַק!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודילמא [ושמא] מדובר כגון שיצא דרך אחוריו (כשהוא הולך אחורנית), דקא חזי ליה כי נפק [שהוא רואה אותו, את הנגע, בשעה שהוא יוצא] שהוא עומד בעינו, ורק באופן זה יכול להסגיר אותו!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דִּיצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לָא שְׁמָהּ יְצִיאָה; וְעוֹד, אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא דְּפָתַח בֵּיהּ כַּוְותָּא – וְהָתְנַן: בַּיִת אָפֵל, אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ!

אמר ליה [לו] אביי, שתי תשובות בדבר להוכיח שלא כדבריך: חדא [אחת], שאינו יכול לעשות כן, שהרי יציאה דרך אחוריו לא שמה [אינה נקראת] יציאה בכתוב, ולא מתקיים בכך הכתוב "ויצא מן הבית". ועוד, אם נמצא הנגע אחורי הדלת מאי איכא למימר [מה אתה יכול לומר]? הרי אינו יכול לראותו גם אם יוצא דרך אחוריו! וכי תימא דפתח ביה כוותא [ואם תאמר שפותח בו חלון] בדלת, כדי שיוכל לראות את הנגע בשעה שהוא יוצא — והתנן [והרי שנינו במשנה]: בית אפל שהיה בו חשש צרעת, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא, דְּקָאָמְרַתְּ: יְצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לָא שְׁמָהּ יְצִיאָה – כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ יְצִיאָה, וּתְנַן: יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ; וּדְקָאָמְרַתְּ: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיתְחַזַּק, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתְחַזַּק – אִיתְחַזַּק.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: דקאמרת [מה שאתה אומר] שיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה — אין זה נכון, כהן גדול כשהוא יוצא מקודש הקדשים ביום הכפורים יוכיח, דכתיב ביה [שנאמרה בו] לשון יציאה (ויקרא טז, יח), ותנן [ושנינו]: יצא הכהן ובא לו דרך כניסתו, כלומר, אחורנית כשפניו לקודש, כדרך שנכנס. ודקאמרת [ומה שאתה אומר]: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו — הני מילי היכא דלא איתחזק [דברים אלה אמורים במקום שלא הוחזק] כלל בנגע, ולכן אין פותחים חלונות כדי למצוא בו נגע, אבל היכא דאיתחזק — איתחזק [במקום שכבר הוחזק, שיש בו נגע — הוחזק], ואז ניתן לפתוח חלון כדי לראותו.

תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב. ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכוֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״;

ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כדעת רב אחא בר יעקב, שהציע להעמיד את הכתוב בכהן ההולך דרך אחוריו. נאמר "ויצא הכהן מן הבית" (ויקרא יד, לא) — יכול ילך לתוך ביתו ושם יסגיר את הבית? תלמוד לומר: "אל פתח הבית" (שם) — הבית שנראה בו הנגע;

אִי פֶּתַח הַבַּיִת, יָכוֹל יַעֲמוֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ; הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וּמַסְגִּיר.

אי [אם] נאמר "פתח הבית", יכול יעמוד הכהן תחת המשקוף של פתח הבית ויסגיר? תלמוד לומר: "ויצא מן הבית" — עד שיצא מן הבית כולו, הא [הרי] כיצד הוא עושה? עומד מחוץ לבית המנוגע בצד המשקוף ומסגיר.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּרוֹ מוּסְגָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכָּל מָקוֹם.

ומנין שאם הלך הכהן לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית המנוגע והסגיר, שבדיעבד הסגרו מוסגר? תלמוד לומר: "והסגיר את הבית", מכל מקום. הרי שהסגרו הסגר למרות שאינו רואה את הנגע, ומעמידים דבר על חזקתו!

וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב,

ומעירים: ורב אחא בר יעקב מעמיד ברייתא זו לשיטתו