שֵׁנִי תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֵׁנִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן בדיני זב, שזב מביא קרבן אחד אף על זיבות הרבה, אולם אם חזר וראה לאחר שכבר נטהר ונתחייב קרבן — חוזר ומביא קרבן על זיבתו הנוספת. ואמר ר' יוחנן, שאם לאחר שספר הזב שבעה נקיים חזר וראה זיבה אחת בלילה ושתים ביום — מביא קרבן על הטומאה השניה, כי אף שהראייה הראשונה היתה בלילה, עיקר הזיבה היא בשתים האחרונות. ושתי הראיות שביום מצטרפות לראשונה, והרואה זוב שלוש פעמים חייב בקרבן.

אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן לַיְלָה אֵינוֹ מְחוּסַּר זְמַן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?

אבל אם ראה שתים בלילה ואחת ביום — אינו מביא, משום שהראייה השניה שבלילה איננה נחשבת, כיון שאין הזמן ראוי עדיין להבאת קרבן, ואם כן נמצא שלא ראה ראיות של זיבה גמורה המחייבתו קרבן נוסף בזמן טהרתו. ואי סלקא דעתך קסבר [ואם עולה על דעתך שסבור] ר' יוחנן לילה אינו מחוסר זמן, אם כן אפילו ראה שתים בלילה ואחת ביום מביא עוד קרבן!

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה אַחַת בַּלַּיְלָה וּשְׁתַּיִם בַּיּוֹם – מֵבִיא;

ודוחים: כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן את ההלכה הזו אמר אותה לדברי האומר לילה מחוסר זמן, אבל הוא עצמו שסבור שאף אם ראה את כל שלוש הראיות בלילה מביא קרבן נוסף. ותוהים: אם הכוונה לדברי האומר כך — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שאינו מתחייב, ומה חידש ר' יוחנן? ומשיבים: יש בכך חידוש, כי שתים ביום ואחת בלילה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר,

שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם – אֵינוֹ מֵבִיא. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן לַיְלָה אֵינוֹ מְחוּסַּר זְמַן, אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם מֵבִיא!

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כאתקפתא [כקושייתו] של רב שישא בריה [בנו] של רב אידי שהקשה במסכת כריתות על הלכה זו של ר' יוחנן באמרו שאין טעם לחלק בין זיבה אחת בלילה לשתי זיבות בלילה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתירוצו של רב יוסף, שראייה ראשונה של זוב נחשבת כקרי בלבד, ואין דנים בה בכל דיני זיבה.

כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לַיְלָה מְחוּסַּר זְמַן. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר? פְּשִׁיטָא! שְׁתַּיִם בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

שנינו במשנה: עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, שאף אם הפרישו ונאבד אינו צריך להביא קרבן אחר תחתיו, אלא איבד את המצוה, ועל זה נאמר: "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא כְּאַתְּקַפְתָּא דְּרַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְרַב יוֹסֵף.

אמר ליה [לו] החכם בר הי הי להלל: אין לשון הכתוב מתיישבת בדרשה זו, כי האי [זה] "להימנות" אינו הביטוי המתאים, אלא "להמלאות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא הכתוב מדבר על מי שמנוהו חביריו להצטרף עימם לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, ומאחר שעשוהו חבריו לבדם, הרי שוב אינו יכול להימנות באותו מנין.

״עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִימָּנוֹת׳״.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "מעות לא יוכל לתקן" — זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית, או שביטל תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית, שהרי אינו יכול להשלים בזמן אחר, "וחסרון לא יוכל להימנות" — זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.

אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל: הַאי ״לְהִימָּנוֹת״? לְהִמָּלְאוֹת מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא זֶה שֶׁמָּנוּהוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנָה עִמָּהֶן.

כיון שהוזכרו חילופי הדברים בין בר הי הי להלל מביאים עוד: אמר ליה [לו] בר הי הי להלל, מאי דכתיב [מה פירושו של הכתוב]: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח), הרי לכאורה יש כאן כפילות, שהרי היינו [זהו] צדיק — היינו [זהו] "עובד אלהים", היינו [זהו] "רשע" היינו [זהו] "אשר לא עבדו"! אמר ליה [לו], כך צריך להבין: זה ש"עבדו" וזה ש"לא עבדו" תרוייהו צדיקי גמורי נינהו [שניהם צדיקים גמורים הם] ששניהם עובדים את ה', ובכל זאת יש הבדל ביניהם כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. שהעושה מצוה אחת יותר מאשר הורגל, הרי האיש הזה נקרא עובד ה' באמת.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן״ – זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית, אוֹ שֶׁבִּיטֵּל תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית, ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִימָּנוֹת״ – זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנָה עִמָּהֶן.

אמר ליה [לו] בר הי הי: ומשום חד זימנא [פעם אחת] שלא שנה קרי ליה [קורא לו] הכתוב "לא עבדו"? אמר ליה [לו]: אין [כן], צא ולמד משוק של חמרין (מובילי חמורים) כיצד קובעים הם מחירים: עד מרחק עשרה פרסי [פרסות] — מקבלים החמרים בשכרם זוזא [זוז] ואילו ממי שרוצה לשכור חד עשר פרסי [אחת עשרה פרסות] — בתרי זוזי [בשני זוזים], משמע שלתוספת מעבר לרגיל יש שינוי משמעותי בערך.

אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל: מַאי דִּכְתִיב : ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״? הַיְינוּ ״צַדִּיק״ הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״! אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ – תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.

ועוד מסופר על בר הי הי, אמר ליה [לו] אליהו הנביא לבר הי הי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לר' אלעזר: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני" (ישעיהו מח, י) — מלמד שחזר (חיפש) הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות כדי ליתן מהן לישראל, ולא מצא ("בחרתיך") אלא עניות ("כור עוני") שהיא טובה להם מכולן, שבגללה הם נמנעים מעבירות, ומתמרקים עוונותיהם. אמר שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם עממי]: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [נאה עניות ליהודים כמו רסן אדום לסוס לבן].

אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם חַד זִימְנָא קָרֵי לֵיהּ ״לֹא עֲבָדוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: אִין. צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִין: עֲשָׂרָה פַּרְסֵי – בְּזוּזָא, חַד עֲשַׂר פַּרְסֵי – בִּתְרֵי זוּזֵי.

שנינו במשנה: ר' שמעון בן מנסיא אומר: אי זה הוא "מעות לא יוכל לתקון" — זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. ומלשון המשנה מדייקים: הוליד — אין [כן], לא הוליד — לא, אינו נקרא "מעוות לא יוכל לתקון"?

אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְבַר הֵי הֵי וְאָמְרִי לָהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ״הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עוֹנִי״? מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת לִיתֵּן לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא מָצָא אֶלָּא עֲנִיּוּת. אֲמַר שְׁמוּאֵל וְאִיתֵימָא רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: יָאָה עֲנִיּוּתָא לִיהוּדָאֵי כִּי בַּרְזָא סוּמָּקָא לְסוּסְיָא חִיוָּרָא.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: ר' שמעון בן מנסיא אומר: גונב מאדם — אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל מאדם — אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש מרצונה ואסרה על ידי כך לבעלה לפי שאשת איש שנבעלה ברצון לאחר אסורה לבעלה — נטרד מן העולם והלך לו, שאין לו תיקון ותשובה גמורה.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵי זֶה הוּא ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן״ – זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר", וכו׳. הוֹלִיד – אִין, לֹא הוֹלִיד – לָא?

ר' שמעון בן יוחי אומר: מי שבא לבדוק בהמה לקרבן שמא יש בה מום אין אומר "בקרו גמל" או "בקרו חזיר", שהרי הם פסולים לקרבן ולאכילה מעיקרם, אלא אומרים "בקרו טלה". וכן הלשון "מעוות" שייכת רק במי שהיה קודם ישר. ואי זה — זה תלמיד חכם שפירש מן התורה.

וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: גּוֹנֵב אָדָם – אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּנֵבוֹ וִיתַקֵּן, גּוֹזֵל אָדָם – אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּזֵלוֹ וִיתַקֵּן, אֲבָל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲסָרָהּ לְבַעְלָהּ – נִטְרַד מִן הָעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ.

ובאותו ענין ר' יהודה בן לקיש אמר: כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר: "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" (משלי כז, ח), ואומר כיוצא בו: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי" (ירמיה ב, ה), שמי שהיה קרוב לה' ונתרחק ממנו עונשו מרובה. על כל פנים יש סתירה לשיטת ר' שמעון בן מנסיא, שהרי בברייתא הוא אומר שגם הבא על הערוה בלא להוליד ממזר הוא מעוות שלא יוכל לתקון!

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין אוֹמֵר ״בַּקְּרוּ גָּמָל״, ״בַּקְּרוּ חֲזִיר״. אֶלָּא: ״בַּקְּרוּ טָלֶה״. וְאֵי זֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַתּוֹרָה.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו מדובר כגון שבא על אחותו פנויה, שאמנם הביאה עצמה היא חטא כבד, אלא שאם לא הוליד ממזר יש לכך תיקון על ידי תשובה, כאן כשעבר באשת איש שהוא גורם נזק שאי אפשר לתקנו, משום שהיא נאסרת לבעלה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ופרש: הא והא [זו וזו] מדברים באשת איש, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן במשנתנו מדובר

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַתּוֹרָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ״, וְאוֹמֵר: ״מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי״?!

שני תשלומין של פסח ראשון הוא, שאינו אלא תשלום של קרבן פסח למי שנתחייב בראשון ונאנס בטומאה או שהיה בדרך רחוקה ובשל כך לא עשאו, ורק לדעה זו ניתן להוכיח מכאן שטומאה אינה עושה דחיה גמורה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי פסח שני רגל בפני עצמו הוא שנקבע לאותם אנשים שלא הקריבו עוד את קרבן הפסח (גם אם לא נתחייבו בו בשעתו), אם כן אין מכאן כל הוכחה לענין תשלומים למי שנטמא, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בַּאֲחוֹתוֹ פְּנוּיָה, כָּאן – בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן

אלא אמר רב פפא: יש לדחות את תירוצו של ר' ירמיה, ולומר כי קסבר [סבור] ר' יוחנן כי לילה אינו מחוסר זמן, שאף על פי שבלילה אי אפשר בפועל להקריב קרבן, אולם מי שהיה ראוי כבר להקריב באותו זמן, גם אם היה זה בלילה — איננו נחשב כמחוסר זמן. ואף לענייננו, כיון שבתחילת הלילה היה טהור, הרי זה כאילו כבר היה טהור ביום השמיני, אף שבפועל איננו יכול להקריב, ולכן טומאה חדשה בלילה זה מחייבתו להביא קרבן נוסף. ותוהים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שלילה אינו נחשב כמחוסר זמן?