אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: פְּשִׁיטָא, הֵי מִינַּיְיהוּ מְשַׁוֵּית לְהוּ פּוֹשְׁעִים וְהֵי מִינַּיְיהוּ מְשַׁוֵּית לְהוּ זְרִיזִין!

אמר ליה [לו] אביי: דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ואין צריך לאומרו, כי הי מינייהו משוית להו [את אלה מהם תעשה אותם] כפושעים (רשלנים), והי מינייהו משוית להו [את אלה מהם תעשה אותם] זריזין, שודאי אינו ראוי שיאחרו אחדים לבוא וייראו כמתרשלים!

אֶלָּא קְרָא לְמַאי אֲתָא? לִכְדַאֲחֵרִים. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הַמְקַמֵּץ, וְהַמְצָרֵף נְחשֶׁת, וְהַבּוּרְסִי – פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל זְכוּרְךָ״ – מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת עִם כָּל זְכוּרְךָ, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲלוֹת עִם כָּל זְכוּרְךָ.

ושואלים: אם כן, אלא קרא למאי אתא [פסוק זה "כל זכורך" למה הוא בא]? ומשיבים: לכ מו שאמרו אחרים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: המקמץ (אוסף צואת כלבים) והמצרף נחשת, והבורסי (מעבד עורות) שכולם ריחם רע ביותר פטורין מן הראייה, שנאמר "כל זכורך" — מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינם יכולין לעלות עם כל זכורך לפי שהכל מתרחקים מהם, ולכן אין עליהם חובת עלייה ברגל.

מתני׳ עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחוּלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחוּלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר.

עולות שמביאים במועד, באות מן החולין ולא מכספים אחרים, כגון מעשר שני, והשלמים אפשר להביא גם מן המעשר, מכסף פדיון מעשר שני שמעלים ואוכלים בירושלים. שלמי יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מביאים מן החולין, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטְאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָּעוֹפוֹת וְלֹא בַּמְּנָחוֹת.

ובכלל, ישראל יוצאין ידי חובתן באכילת שלמי שמחה בנדרים ונדבות שהתנדבו במשך כל השנה, וכשמביאים אותם לירושלים ברגל ואוכלים מהם — יוצאים בהם גם משום שמחת החג, וכן במעשר בהמה. והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה באכילת חטאות ואשמות ובבכור, שקרבנות אלה נאכלים לכהנים, ובחזה ושוק שנותנים להם מן השלמים, ואף באכילתם יוצאים ידי חובת אכילת בשר שהיא משמחת החג, אבל לא יוצאים בעופות, חטאת העוף, ולא במנחות, שאין משום שמחה אלא באכילת בשר בהמה.

גמ׳ אֶלָּא עוֹלוֹת, בַּמּוֹעֵד הוּא דְּבָאוֹת מִן הַחוּלִּין. הָא בְּיוֹם טוֹב – מִן הַמַּעֲשֵׂר. אַמַּאי? דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה הִיא, וְכָל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין!

נאמר במשנה שעולות בחול המועד באות מן החולין, ומדייקים: אלא עולות במועד בלבד הוא שבאות מן החולין, ומכאן: הא [הרי] ביום טוב באות אף מן המעשר, אמאי [מדוע]? הלא עולה דבר שבחובה היא, וכלל הוא שכל דבר שבחובה, קרבן שחובתו של אדם להביא — אינו בא אלא מן החולין ואינו יוצא ידי חובה אלא בדבר שהוקדש לצורך זה בלבד ולא לצורך אחר.

וְכִי תֵּימָא: הָא קָא מַשְׁמָע לָן דְּעוֹלוֹת, בַּמּוֹעֵד – בָּאוֹת, בְּיוֹם טוֹב – אֵינָן בָּאוֹת, כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי?!

וכי תימא [ואם תאמר]: הא קא משמע לן [דבר זה השמיעה לנו המשנה] כשאמרה "במועד", שהדיוק הוא אחר: שעולות במועד — באות, ביום טוב — אינן באות כלל, שאין מקריבים אותן ביום טוב. ותוהים: כמאן [כדעת מי] תעמיד את המשנה — כבית שמאי?!

דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן!

דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: מביאין ביום טוב שלמים, ואין סומכין עליהן, לפי שיש צד של מלאכה בסמיכת בהמה ביום טוב, אבל לא מביאים עולות, שלפי שאינן נאכלות אינן איפוא צורך אדם אלא צורך גבוה, ולא הותרה שחיטה ביום טוב אלא לצורכי אדם. ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, וסומכין עליהן. ותמוה הדבר שסתם משנה תהא כדעת בית שמאי שנדחתה מן ההלכה!

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: עוֹלוֹת נְדָרִים וּנְדָבוֹת, בַּמּוֹעֵד – בָּאוֹת, בְּיוֹם טוֹב – אֵינָן בָּאוֹת, וְעוֹלַת רְאִיָּיה – בָּאָה אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב. וּכְשֶׁהִיא בָּאָה – אֵינָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה בָּאִין אַף מִן הַמַּעֲשֵׂר. וַחֲגִיגַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחוּלִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר.

ומשיבים: כדי להבין את המשנה יש לפרש כי חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך שנה התנא], כך צריך לומר: עולות של נדרים ונדבות שאינן מחובות הרגל, במועד — באות, ביום טוב — אינן באות, ועולת ראייה — באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה — אינה באה אלא מן החולין שהרי חובה היא. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת (קרבן שלמים של חג) של יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין דווקא, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: עוֹלוֹת נְדָרִים וּנְדָבוֹת, בַּמּוֹעֵד – בָּאוֹת, בְּיוֹם טוֹב – אֵינָן בָּאוֹת. וְעוֹלַת רְאִיָּיה – בָּאָה אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב. וּכְשֶׁהִיא בָּאָה – אֵינָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה בָּאִין אַף מִן הַמַּעֲשֵׂר. וַחֲגִיגַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחוּלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא מפורשת גם כן כך]: עולות נדרים ונדבות שאינן מחובות הרגל במועד — באות, ביום טוב — אינן באות. ועולת ראייה — באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה — אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

מַאי שְׁנָא חֲגִיגַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח? אָמַר רַב אַשִׁי: הָא קָא מַשְׁמַע לָן, חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר – אִין, חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר – לָא.

בנושא האחרון שואלים: מאי שנא [במה שונה, במה התייחדה] חגיגת יום טוב הראשון של פסח מקרבן חגיגה של שאר ימים טובים? אמר רב אשי: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בהדגשת הדבר, כדי למעט משהו, כלומר, כי חגיגת חמשה עשר, שלמי החגיגה הבאים ביום הראשון של החג — אין [כן], אבל חגיגת ארבעה עשר, שכאשר היה קרבן פסח מועט לפי מנין המנויים עליו, היו מביאים קרבן נוסף לשלמים, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, וקרבן זה הקרוי "חגיגת ארבעה עשר" — לא, אין חיוב להביאה מן החולין דווקא, לפי שאינה חובה גמורה.