וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי,

ופרטות של דיני עשיית הקרבנות נאמרו למשה באהל מועד. ור' עקיבא אומר: לא כן, כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו על ידי משה לכל ישראל בערבות מואב (בספר דברים). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד, אם כן

מִי אִיכָּא מִידִי דְּמֵעִיקָּרָא לָא בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ וּלְבַסּוֹף בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ?

מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, שהרי דין הפשט וניתוח הוא מפרטי המצווה שנאמרו בתורה, ולבסוף נוסף דין זה בקרבן העולה כי בעי [צריך] הפשט וניתוח. אם כן מוכח מדברי ר' ישמעאל כי לא הקריבו עולת תמיד קודם לכן, ועולה שהקריבו במדבר היתה עולת ראיה.

רַבִּי אֶלְעָזָר דְּתַנְיָא: ״עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַעֲשֶׂיהָ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְהִיא עַצְמָהּ לֹא קָרְבָה.

ר' אלעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב "עלת תמיד העשיה בהר סיני" (במדבר כח, ו), ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, כלומר, מצות עשייתה אמנם נאמרה בהר סיני והיא עצמה לא קרבה במדבר כלל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קָרְבָה וְשׁוּב לֹא פָּסְקָה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל״?

ר' עקיבא אומר: קרבה, ושוב לא פסקה, כלומר, אף במדבר הקריבו עולת תמיד למן הקמת המשכן והלאה. ושואלים: אלא מה אני מקיים כיצד מבין ר' עקיבא את הכתוב שנאמר בלשון שאלה "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? (עמוס ה, כה) שממנו מובן שלא הקריבו!

שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, הֵן הִקְרִיבוּ אוֹתָהּ.

ועונים: שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הן הקריבו אותה, אבל שאר העם לא הקריב. הרי בארנו דעות התנאים הסבורים שעולת התמיד לא היתה קרבה במדבר, והעולה שהקריבו היתה עולת ראיה.

בֵּית הִלֵּל – הָא דַּאֲמָרַן. רַבִּי עֲקִיבָא – הָא נַמִי דַּאֲמָרַן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל: רְאִיָּיה, וַחֲגִיגָה, וְשִׂמְחָה.

והסוברים שקרבה במדבר; בית הלל — הא דאמרן [זו שאמרנו]. ר' עקיבא — הא נמי דאמרן [זו גם כן שאמרנו] במחלוקת עם ר' אליעזר. ר' יוסי הגלילי — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: עולת ראייה, ושלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, וְיֵשׁ בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן – שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן.

יש בראייה שאין בשתיהן ויש בחגיגה שאין בשתיהן, ויש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן — שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן שרובן נאכל.

יֵשׁ בַּחֲגִיגָה מַה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן – שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן – שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.

יש בחגיגה מה שאין בשתיהן — שהחגיגה (כלומר, קרבן שלמים) ישנה עוד לפני הדיבור בהר סיני, מה שאין כן בשתיהן. ויש בשמחה מה שאין בשתיהן — שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין כן בשתיהן. הרי שהוא סבור שעולת ראייה לא קרבה במדבר והעולה שנזכרה בכתוב — ודאי עולת תמיד היתה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי טַעְמָא קָא מוֹקְמַתְּ לֵיהּ כְּבֵית שַׁמַּאי? אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי – מִי אִיכָּא מִידִי דְּמֵעִיקָּרָא לָא בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ וּלְבַסּוֹף בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ?

ושואלים: וביחס לר' ישמעאל, מאי טעמא קא מוקמת ליה [מה טעם, אתה אביי, מעמיד, מפרש, אותו] כבית שמאי שעולה שהקריבו במדבר עולת ראייה היא, ומה טעם אמרת כן — אי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה], אם כן מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח, על הוכחה זו יש לשאול:

וְהָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי, מֵעִיקָּרָא לָא בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ וּלְבַסּוֹף בָּעֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ.

והא [והרי] ר' יוסי הגלילי, שאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ובכל זאת הוא סבור שמעיקרא [מתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אֵינָה טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ, לְפִי שֶׁאֵין הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵילָךְ! סְמֵי מִכָּאן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך! ואומרים: אכן, אין הוכחה גמורה לענין בירור שיטת ר' ישמעאל בזה, וסמי מכאן [מחק מכאן] מרשימה זו את ר' ישמעאל.

בָּעֵי רַב חִסְדָּא, הַאי קְרָא הֵיכִי כְּתִיב? ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת״ – כְּבָשִׂים; ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״? אוֹ דִּלְמָא אִידִי וְאִידִי פָּרִים הָווּ?

כיון שלפני כן הוזכר פסוק זה, בעי [שאל] רב חסדא: האי קרא היכי כתיב [פסוק זה איך הוא כתוב], כיצד יש להבין אותו? האם לומר כי "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד, ה), פירושו — כבשים, והמשך הפסוק "ויזבחו זבחים שלמים לה' — פרים". או דלמא [שמא] אידי ואידי [אלה ואלה] פרים הוו [היו], שגם העולות וגם הזבחים היו פרים, שהמלה "פרים" שבסוף הפסוק אומרת שכל הקרבנות שהקריבו היו פרים.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? מָר זוּטְרָא אָמַר: לְפִיסּוּק טְעָמִים.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הקריבו לעולות כבשים או פרים? ועונים: מר זוטרא אמר: נפקא מינה [יוצא מזה הבדל לענין] לענין פיסוק טעמים, האם יש להפסיק בפסוק זה אחרי "ויעלו עולות", או לקרוא "ויעלו עולות ויזבחו שלמים פרים" כענין אחד.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: לְאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה כָּעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״. מַאי? פָּרִים הָווּ אוֹ כְּבָשִׂים הָווּ? תֵּיקוּ.

רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר שההבדל הוא: למי שאומר ונודר נדר: הרי עלי להביא עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, שיש לברר מאי [מה] עליו להביא, האם פרים הוו [היו] ואם כן אף הוא מקריב פרים, או שמא כבשים הוו [היו] ועליו להקריב כבשים?! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

תְּנַן הָתָם: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁיעוּר:

תנן התם [שנינו שם, במשנה]: אלו דברים שאין להם שיעור, שלא קבעה התורה שיעור מסויים למצוותם: