מְפַנְקֵי, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹאוּ לִרְאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי״.

מפנקי [אנשים מפונקים] שאינם יכולים ללכת אלא בנעליים, ובנעליים אסור להיכנס למקדש, דכתיב [שנאמר]: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיהו א, יב), וכניסה בנעליים נקראת בפי הנביא רמיסה.

תָּנָא: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. בִּשְׁלָמָא טָמֵא – דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ שָׁמָּה״ ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבִיאָה – יֶשְׁנוֹ בַּהֲבָאָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבִיאָה – אֵינוֹ בַּהֲבָאָה.

תנא [שנה החכם]: הערל והטמא פטורין מן הראייה. ומבררים: בשלמא [נניח] טמא פטור — משום דכתיב [שנאמר]: "ובאת שמה" "והבאתם שמה" (דברים יב, ה-ו), שסמיכות הפסוקים באה ללמד: כל שישנו בביאה שרשאי לבוא למקדש — ישנו גם בחובת הבאה של קרבנות, וכל שאינו בביאה שאינו רשאי לבוא למקדש — אינו בחובת הבאה. וכיון שלטמא אסור להיכנס למקדש, אין עליו גם לשלוח קרבנות!

אֶלָּא עָרֵל מְנָלַן? הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְרַבֵּי לְעָרֵל כְּטָמֵא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הֶעָרֵל.

אלא ערל מנלן [מניין לנו] שפטור? ואומרים: הא מני [זו כשיטת מי היא] כדעת ר' עקיבא היא, דמרבי [שהוא מרבה, לומד בדרך "ריבוי"] לערל ודן אותו כטמא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: נאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), הכפילות "איש איש" באה לרבות את הערל שיהא דינו כמו הטמאים המוזכרים בפסוק.

תָּנוּ רַבָּנַן: טָמֵא פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ שָּׁמָּה״ ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבִיאָה – יֶשְׁנוֹ בַּהֲבָאָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבִיאָה – אֵינוֹ בַּהֲבָאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טמא פטור מן הראייה, דכתיב [שנאמר] "ובאת שמה" "והבאתם שמה", ולמדים מזה: כל שישנו בביאה — ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה — אינו בהבאה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דְּהַבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵרָאֶה״ ״יִרְאֶה״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת, מַה בָּא לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו – אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.

ר' יוחנן בן דהבאי אומר משום (בשם) ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור גם הוא מן הראייה, שנאמר: "יראה" ואפשר גם לקרוא "יראה" ואנו יכולים ללמוד: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, שזו דרך ראייה שלימה, אף בא ליראות אינו אלא כשרואה בשתי עיניו.

רַב הוּנָא, כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״ בָּכֵי, אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לוֹ לִרְאוֹתוֹ יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב: ״כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת פָּנָי מִי בִּקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי״.

כיון שהוזכר כתוב זה מספרים כי רב הונא כי מטי להאי קרא [כאשר היה מגיע לכתוב זה] "יראה" "יראה", בכי [היה בוכה]. אמר: עבד שרבו (אדוניו) היה מצפה לראותו, בסוף יתרחק האדון ממנו ולא ירצה בו עוד, דכתיב [שנאמר]: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיה א, יב).

רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם״, עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לֶאֱכוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב: ״לָמָּה לִּי רוֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה׳״.

ובדומה לזה, רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לכתוב זה, היה בוכה], נאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם" (דברים כז, ז), עבד שרבו מצפה לו לאכול על שלחנו יתרחק האדון ממנו? דכתיב [שנאמר]: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיה א, יא).

רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו״. וּמַה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם – כָּךְ, תּוֹכֵחָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי״. וּמַה שְּׁמוּאֵל הַצַּדִּיק הָיָה מִתְיָירֵא מִן הַדִּין, אָנוּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

ועוד מסופר: ר' אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה]: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג), ומה תוכחה של בשר ודם כך, שלא יכלו האחים לענות דבר, תוכחה של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה. ועוד: ר' אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי" (שמואל א' כח, טו), ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין כשהועלה באוב, משום שחשב שנקרא לדין שמים, אנו על אחת כמה וכמה צריכים להתיירא!

שְׁמוּאֵל מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עוֹלִים״, ״עוֹלִים״ – תְּרֵי מַשְׁמַע, חַד – שְׁמוּאֵל, וְאִידָךְ – דַּאֲזַל שְׁמוּאֵל וְאַתְיֵיהּ לְמֹשֶׁה בַּהֲדֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם לְדִינָא מִתְבָּעֵינָא, קוּם בַּהֲדַאי דְּלֵיכָּא מִילְּתָא דִּכְתַבְתְּ בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא קִיַּימְתִּיהָ.

ומבררים: שמואל מאי [מה] היא, מה ענין זה שאומרים שהתיירא — דכתיב [שנאמר]: "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל א' כח, יג) "עלים" בלשון רבים תרי [שניים] משמע, חד [אחד מהם] היה שמואל, ואידך [והאחר] מי הוא — דאזל [שהלך] שמואל ואתייה [והביאו] למשה בהדיה [אתו]. אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] חס ושלום לדינא מתבעינא [לדין שמים אני נתבע], קום בהדאי, דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה [עמוד אתי והעד בי, שאין דבר שכתבת בתורה שלא קיימתיו].

רַבִּי אַמִי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״יִתֵּן בָּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה״, אֲמַר: כּוּלֵּי הַאי – וְאוּלַי?! רַבִּי אַמִי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה׳״, אֲמַר: כּוּלֵּי הַאי – וְאוּלַי?! רַבִּי אַסִי, כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן ה׳ [אֱלֹהֵי] צְבָאוֹת״, כּוּלֵּי הַאי – וְאוּלַי?!

ועוד: ר' אמי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], שנאמר: "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג, כט), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי יש תקוה?! ר' אמי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'" (צפניה ב, ג), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי?! ר' אסי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות" (עמוס ב, טו), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי?!

רַב יוֹסֵף כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט״ אֲמַר: מִי אִיכָּא דַּאֲזֵיל בְּלָא זִמְנֵיהּ? אִין, כִּי הָא דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי הֲוָה שְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂיעָר נְשַׁיָּיא. אֲזַל אַיְיתֵי לֵיהּ מִרְיָם מְגַדְּלָא דַּרְדְּקֵי.

רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג), אמר: מי איכא דאזיל בלא זמניה [האם יש מי שהולך בלא זמנו]? ונמצא שמת ללא סיבה! לעצם הענין משיבים: אין [כן], כך קורה לעיתים, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה, שרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה [היה מצוי אצלו] מלאך המות והיה רב ביבי רואה כיצד מתים אנשים בידי מלאך זה. אמר ליה [לו] מלאך המוות לשלוחיה [לשלוחו]: זיל אייתי [לך הבא] לי, הרוג את מרים מגדלא [הגודלת, קולעת] את שיער נשייא [הנשים]. אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] את מרים מגדלא דרדקי [מגדלת התינוקות].

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂיעָר נְשַׁיָּיא אֲמָרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי אַהַדְרָהּ! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַיְיתִיתָהּ – לֶיהֱוֵי לְמִנְיָינָא. אֶלָּא הֵיכִי יָכְלַתְּ לָהּ? הֲוַת נְקִיטָא מְתָארָא בְּיָדָהּ, וַהֲוַת קָא שָׁגְרָא

אמר ליה [לו] מלאך המוות: אנא [אני] את מרים מגדלא [גודלת] שיער נשייא [הנשים] אמרי לך [אמרתי לך] להביא! אמר ליה [לו] השליח: אי הכי, אהדרה [אם כך, אחזיר אותה] לחיים! אמר ליה [לו] מלאך המוות: הואיל ואייתיתה [וכבר הבאת אותה] — ליהוי למניינא [שתהיה כאן להשלים את מנין] המתים! הרי שיש דוגמה של אשה שמתה לא במשפט אלא בטעות. ושאל אותו: אלא כיון שלא הגיע זמנה למות היכי יכלת [איך יכולת] לה להמית אותה? וסיפר לו השליח שהיתה הזדמנות, הות נקיטא מתארא [היתה מחזיקה מרדה] בידה והות קא שגרא [והיתה משלחת אותו]